ערבות היא מצב משפטי בו גוף או אדם פרטי מתחייב לשאת בחובותיו של אחר כלפי צד ג', במידה ובעל החוב לא יפרעו בזמן. נותני הערבות הגדולים במשק הינם הבנקים. גופים אלו מעניקים ערבות לעסקים קטנים כגדולים וכן לאנשים פרטיים, באופן יומיומי. אולם, הערבות איננה ניתנת ללא תמורה ועל המבקש להפקיד בטוחות שיבטיחו את יכולתו של הבנק להיפרע במידה והחוב העיקרי לא משולם. לעיתים, הבנק פונה לבעל העסק לו ניתנה ערבות ודורש ממנו, באופן ישיר, את תשלום החוב. כך היה בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה תביעה לתשלום יתרת חובה של חברה, אשר הייתה בבעלות הנתבע. הלה הקים את קבוצת החברות "גלי" שפעלה בתחום ייצור נעלי ספורט ופריטי לבוש. התובע היה ערב לחובות של אחת מחברות ותבע את תשלום יתרת חובה טרם קריסתה ונפילת קבוצת "גלי" בכללותה. התביעה הוגשה בשנת 1998, בסדר דין מקוצר והועמדה על סך של 1.8 מיליון ₪. לאחר מספר שנים, הוגש כתב תביעה מתוקן והופחת הסכום הנתבע. זאת לאחר שהתובע קיבל כספים מכונס הנכסים של חברת גלי, עבור החוב.
מנגד, הנתבע טען כי הסכומים שהועברו לידי התובע עבור חובה של החברה היו גבוהים בהרבה. משכך, הוא התנגד לסכום שנתבע ממנו. השופט החליט על הענקת רשות להתגונן ולדון תחילה בטענות הנתבע. זאת על מנת לקבוע מה היה הסכום ששולם לתובע לאחר הגשת כתב התביעה. אז, הגיש הנתבע תובענה כספית נגד התובע בסך 5 מיליון ₪ והדיון בשתי התובענות אוחד.
דיון והכרעה
בפתח דבריו, השופט הבהיר כי לא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שהנתבע היה ערב לחובות החברה לתובע, וחלק מערבות זו לא נפרעה עד למועד קיום ההליך דנן. הנתבע טען שלאור הפרת ההסכם בין החברה לתובע, לא היה מקום לחייבו בהשבת החוב. שכן, ההפרה הצדיקה את ביטול החיובים. השופט פסק כי בין הצדדים כלל לא היה הסכם כתוב וההסכמות הושגו בעל פה. על פיהן, הקצה התובע לחברה מסגרות אשראי בסכומים שונים משתנים בהתאם לצרכי העסק. דרך התנהלות זו הייתה נהוגה בין הצדדים לאורך שנים.
מעדות התובע עלה כי מערכת היחסים בינו לבין החברה התבססה על אמון הדדי והניבה לשני הצדדים רווח כלכלי נאה לאורך שנים. בשנה שלפני הגשת התביעה הראשונה, עלה צורך להגדיל את מסגרת האשראי של החברה והתובע אישר זאת מספר פעמים, תוך הצבת דרישה להגדלת היקף הבטוחות שהופקדו או שיפורן. לאחר שהחברה נקלעה לקשיים, התובע לא הפסיק את מתן האשראי ולא הורה על החזרת השיקים. זאת משום שהחברה מצאה פתרונות לבעיית האשראי. כלומר, השופט הבהיר שמערכת היחסים שהתפתחה בין הצדדים, הביאה להבנה מפורשת ומכללא לפיה התובע העניק אשראי רב לחברה, שמנגד, נענתה לדרישות הגדלת הבטוחות ולשיפורן.
מערכת יחסים זו נמשכה במשך מספר שנים עד לינואר 1998, אז החליט התובע לבטל במפתיע וללא התרעה את האשראי שניתן לחברה ולהחזיר שיקים שנמשכו. השופט קבע שפעולה זו פגעה בציפיות הנתבע והחברה. הללו הסתמכו על מערכת היחסים שנוצרה וציפו להמשך התנהלות דומה, כל עוד לא נמסרה להם התראה מוקדמת או הודעה בדבר שינוי המדיניות. לכן, משפעל התובע בניגוד לציפיות החברה, התנהגותו עלתה לכדי חוסר תום לב והצביעה על הפרת ההסכמות שהושגו, גם אם נעשתה כחוק.
השופט ציין כי הנתבע לא חלק על זכותו של התובע להפסיק את מסגרת האשראי ולהורות על החזרת שיקים. אולם, הנתבע טען כי לא היה ניתן להפעיל זכות זו תוך הפרת ההתחייבויות שניתנו לחברה, במפורש ומכללא. השופט הבהיר כי גם אם הוא היה מקבל את גרסת התובע, לפיה החזרת השיקים נבעה מגידול חד בחוב החברה והיחלשות הביטחונות שהופקדו, לא היה בטענה זו כדי לפטור את האחרון מפני מתן התראה לנתבע. השופט קבע שלו הייתה ניתנת לנתבע ולחברה התראה קצרה, התובע היה יוצא ידי חובה. יתרה מזאת, השופט פסק שהעובדה שהצדדים דנו תדיר בשאלת כיבוד השיקים, לנוכח מצבה הכלכלי של החברה דאז, וכי הנתבע ידע אודות האפשרות של שינוי מדיניות האשראי, הרי שלא היה בכך כדי להצדיק את פעולת התובע ללא התראה.
משכך, השופט החליט כי התובע לא פעל בתום לב ובדרך מקובלת כלפי החברה לה העניק ערבות. התנהגות זו עלתה לכדי הפרת חוזה והתובע נתפס כמי שלא קיים את חיוביו כלל. לדרך התנהלות זו, הייתה משמעות משפטית שבאה לידי ביטוי בשלילת זכות התובע להיפרע מהנתבע בגין החוב הנותר. כלומר, השופט דחה את התביעה נגד הנתבע בגין יתרת החוב.
באשר לתביעת הנתבע את התובע, השופט דחה גם אותה. הוא קבע כי הנתבע לא הוכיח את הנזקים שנגרמו לו עקב התנהלות התובע, כפי שנטענו על ידו. יתרה מזאת, הוא לא הוכיח במידה הנדרשת קיומו של קשר סיבתי בין הנזקים להתנהגות התובע עת הפר את התחייבויותיו. לכן, התביעה נדחתה.
