ההתעסקות המשפטית עם פליטים מעלה פעמים רבות את השאלה, האם יש להחיל גם על פליטים אלו את הוראות סעיף 45(א) לחוק הבראת כלכלת ישראל. פרק י' לחוק זה קובע כי כל מעסיק ישלם חבות בהיטל עשרה אחוזים על כל תשלום הכנסתו של עובד זר.
כיצד יש לפרש את הוראות חוק הבראת כלכלת ישראל?
בבואנו לפרש הוראות אלו של חוק הבראת כלכלת ישראל עלינו להתחקות ראשית אחר כוונתו של המחוקק. בחינה זו אמורה להיעשות תוך בדיקת ההיסטוריה החקיקתית של החוק לרבות הצעת החוק, דברי ההסבר להצעה, דברים אשר נאמרו בעניין החוק בוועדת הכנסת ועוד.
חוק עובדים זרים מגדיר את העובד הזר בתור עובד שאיננו תושב ואו אזרח ישראלי. עם זאת, חוק עובדים זרים איננו מתייחס לחוק הבראת כלכלת ישראל ועל כן הפרשנות הרלבנטית לעניין זה נתונה לשיקול דעתם של בעלי הדין, עורכי דינם והשופט. פרשנות זו מובילה גורמים אלו פעם אחר פעם להתחקות אחר ההיסטוריה החקיקתית תוך בחינת נסיבות המקרה לגופו.
על פי דברי ההסבר לחוק הבראת כלכלת ישראל, מטרתו העיקרית של החוק הינה להעניק למעסיקים תמריצים נוספים להימנע מהעסקת עובדים זרים ולפנות לשוק העבודה הישראלי. למעשה, הוספת המס על העסקת העובד הזר אמורה למנוע מהמעסיק את העסקתו, וחוק הבראת הכלכלה אמור לשכנע אותו "לוותר" על תוספת זו על ידי העסקת עובד ישראלי.
מושכלות ראשונים הן כי העסקתו של עובד זר, שאיננו בקיא ברזי החקיקה הישראלית, מהווה פעמים רבות פתח להעסקה זולה ביותר לצד הפרת זכויות עובדים. כמו כן, ידוע כי עלותם של עובדים אלה, מעצם היותם זרים (הבאים לרוב ממדינות נחשלות דוגמת אריטראה או סודן), זולה מהעסקת עובד ישראלי באותו התפקיד. למעשה, חוק הבראת ישראל מתמודד עם סוגיה זו באופן של הטלת מס על העסקת עובד זר על פני עובד ישראלי. מיותר לציין כי מטרתו של החוק הינה מיגור תופעת העדפת עובדים זרים על פני אזרחים ישראליים.
כמו כן, ייעוד נוסף אשר עומד בבסיס חוק זה הינו אפקט ההרתעה מפני העסקת עובדים זרים שלא כדין, אם באופן ישיר, ואם דרך חברות קבלניות למיניהם. פרשנות תכלית חוק הבראת כלכלת ישראל נידונה במסגרת מושב של בית הדין הגבוה לצדק. בפסק דין זה כתב כבוד הנשיא (בתוארו אז) אהרון ברק: "היטל המעסיקים מעניק תמריץ שלילי להעסקת עובדים זרים, וזו אף תכליתו".
ההבדל בין עובדים זרים לבין פליטים
ישראל קולטת מדי שנה מספר רב של פליטים ממדינות נחשלות המבקשים מקלט מדיני ותעסוקתי עבורם ועבור בני משפחותיהם. היות ועסקינן בפליטים, מדינת ישראל מעניקה העדפה להעסקתם על פני עובדים זרים. מטרתה של העסקת הפליטים אינה למגר את תופעת האבטלה הישראלית, כי אם לתת מענה למצבם בישראל כיום.
למעשה, העסקתם של פליטים אלו יושבת כאופציה חלופית להכנסתם למעצר והחזקתם מאחורי סורג ובריח. מיותר לציין כי עובד המועסק במשק, גם במעמד של פליט, עדיף למדינה מאסיר המקבל מזון ומדור על חשבון משלם המיסים. כמו כן, מדובר גם בפיתרון חברתי וסוציאלי המעיד על כוונותיה של המדינה ויחסה לפליטים חסרי בית.
על פי הגדרת חוק עובדים זרים, עובד זר הינו אדם אשר הגיע לישראל לצורך פרנסה ומתוך בחירה והחלטה חופשית. מרבית העובדים הזרים מגיעים לישראל לתקופה קצובה ומשאירים מאחוריהם משפחות כגון הורים, אחים, נשים וילדים. מרכז מושבם וחייהם נותר בארץ המקור והם אינם מתעדים להשתקע בישראל (גם במקרים בהם הימצאותם בארץ אורכת שנים).
פליטים מבקשי מקלט, לעומת העובדים הזרים, הגיעו לישראל במנוסה כאשר הם מותירים אחריהם מקום אליו הם אינם יכולים לחזור. הגעתם למדינה נעשתה לא מתוך בחירה או רצון חופשי ורבים מהם טוענים כי עם גירושם נגזר עליהם להיות חסרי בית במקרה אחד, או להירצח במקרה הקיצוני.
בניגוד לעובדים זרים, המקבלים אשרת שהייה קצובה בישראל ואישור העסקה מתאים, פליטים נמצאים בישראל מתוקף חובה הומניטארית והינם נתינים זרים בעלי זכויות מיוחדות. כמו כן, תקופת העסקתם של פליטים אלו איננה מובטחת או מוגדרת לטווח מסוים והיא תלויה בקשר ישיר עם המצב במדינת מוצאם.
מחויבותה של מדינת ישראל לפליטים
מדינת ישראל מחויבת לזכויותיהם הסוציאליות של הפליטים במסגרת מספר מעגלים. ראשית, ישראל אשררה בשנת 1954 את מחויבותה לאמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים אשר נוסחה שלוש שנים קודם לכן. בכפוף לאמנה זו, מדינת ישראל מחויבת להעניק מקלט לאזרחים זרים אשר נמלטים על נפשם ממדינת המקור שלהם. האמנה קובעת כי מדינה החתומה אליה לא תשיב לאחור פליט אשר סכנה קיומית אורבת לו במקום ממנו בא (מבחינת דת, גזע, מין, השקפה פוליטית וכדומה).
עיקרון אי ההחזרה ואי הגירוש אומץ על ידי ישראל עוד בטרם קיבל האזרח הזר מעמד רשמי של פליט. לפיכך, מבקשי מקלט רבים שוהים כיום בישראל תוך שמשרד הפנים איננו מכיר בהם בתור "פליטים" מבחינה רשמית. עם זאת, מדינת ישראל איננה מגרשת פליטים אלו.
עד לפני מספר שנים, ישראל נהגה להכניס את מבקשי המקלט למעצר עם הגעתם לישראל. בעקבות מאבקים משפטיים רבים מצד ארגוני זכויות אדם, החלה ישראל במגמה של שחרור הפליטים מבתי הסוהר. במקביל, פנתה המדינה למעסיקים שונים על מנת שיימצאו תעסוקה עבור פליטים אלו בעסקם.
בחינת "מבחן החיים"
ישראל מעניקה לפליטים רבים מעמד ביניים של מבקשי מקלט זמניים אשר טומן בחובו מעין תושבות ארעית. אי לכך, מדובר בבני אדם אשר מעמדם הפוליטי והחברתי איננו מוגדר ומתוקף כך הם אינם זוכים לכל סיוע בעניינים כגון חינוך, משפט, חברה ואו הכשרה מקצועית.
על מנת למצוא פיתרון לסוגיה זו, הניחה הפסיקה את "מבחן החיים". מבחן זה משלב למעשה שני מבחני משנה – המבחן הסובייקטיבי והמבחן האובייקטיבי.
המבחן האובייקטיבי בוחן מהם הזיקות הפיסיות אשר קושרות בין האדם לבין מקום מסוים. לאמור, האם כאן הוא מתפרנס, היכן נמצאת משפחתו, היכן מרבית נכסיו, היכן נמצאת מרבית קהילתו, היכן מחונכים ילדיו ועוד. לאמור, האם מרבית הזיקות הללו, מבחינה אובייקטיבית, קושרים בין האדם לבין המקום.
המבחן הסובייקטיבי מתחקה לעומתו אחרי הזיקות הנפשיות אשר יש בין האדם לבין המקום. לדוגמא, האם האדם מעוניין לעזוב את המקום בו הוא נמצא למקום אחר, מהן הסיבות אשר הביאו את האדם למקום זה, האם הוא חש שייך אליו וכדומה.
האם פליטים הינם "תושבים" וכיצד מגדירים תושב לעניין זה?
שאלה נוספת העוסקת בתחום זו מעלה סוגיה משפטית חדשה – מהו הדין החל על הפליטים והאם יש לבחון את העסקתם בראי של תושב (היות ואם מעין "תושבים ארעיים")? חוק עובדים זרים קובע כי עובד זר הינו עובד אשר איננו תושב ואו אזרח ישראלי. עם זאת, בהגדרות החוק לא מוגדר באופן ברור המונח – "תושב". אי לכך, במקום בו החוק איננו ברור, בתי המשפט נוטים לבחון את הפסיקה הרלבנטית בנושא.
חוק הבראת כלכלת ישראל הינו חוק אשר עומד בכפיפה אחת לצידה של פקודת מס הכנסה. החוק קובע במפורש את אחוז המס הנוסף אשר יש לשלם עבור העסקה של עובד זר בהתאם לשכרו של האחרון. פקודת מס הכנסה עוסקת בהגדרת המונח "תושב" בתור אדם אשר מרכז חייו נמצא בישראל.
זאת ועוד, הפקודה מנסחת גם מספר קריטריונים לבחינת מקום מרכז החיים של העובד (קשרים משפחתיים, כלכליים וחברתיים). כמו כן, הפקודה קובעת כי תושב ישראל הוא מי אשר שהה למעלה מ-183 ימים בשנת המס הנוכחית. עם זאת, החלת סעיף זה על העובדים הזרים עלול לגרור מצב בו עובדים זרים הנמצאים במדינה תקופה זו יתפסו בתור תושבים ובכך יתרוקן חוק עובדים זרים מתוכנו.
לסיכום,
בחינת החוק והתחקות אחר כוונת המחוקק מעלה תשובה אחת ברורה – אין להחיל את ההיטל האמור על העסקת פליטים. אי החלת היטל זה, נקבע בפסיקה, נובעת הן מהוראות החוק והן מהמשימה ההומניטארית והסוציאלית של העסקת פליטים (בניגוד למאסרם בבתי הכלא). עם זאת, מדובר בהלכה תקדימית אשר לא קיבלה עדיין את אישורו של המחוקק וטוב יעשה הוא אם יגדיר עניין זה באופן ברור.
עודכן ב: 12/04/2011
.jpg)
.jpg)
.jpg)
