הסכם שומה הינו הסכם אשר נעשה בין חברה רשומה לבין רשויות המס, במסגרתו החברה מחזירה חלק מהמע"מ אשר היא דרשה עבור הוצאותיה. במקרה שלפנינו היה ניסיון לערער על תוקפו של הסכם השומה שנחתם, והצדדים נחלקו בשאלה מי אחראי למחדל אשר הוביל לפגם בהסכם.

 

יש לכם שאלה?
פורום תביעה אזרחית

 

המערערות היו חברות בעירבון מוגבל,אשר עיסוקן היה הספקת שירותי כוח אדם לצורכי אחזקה, ניקיון ואבטחה. בסוף שנת 2000 נערכה ביקורת מס למערערות, אשר חלקו משרד באותה התקופה, על ידי המשיב, שהיה הממונה האזורי מטעם מדינת ישראל על המס באזור עכו.

 

לטענת המערערות הבדיקה לא העלתה כל ביקורת עניינית לגבי התנהלותן, על אף שנתפס במסגרתה כל החומר החשבונאי שלהן. בנוסף, המערערות טענו כי החומר הרלוונטי לשנת המס 2000 לא הוחזר להן. מנגד, המשיב טען כי כל החומר אשר נתפס הוחזר במלואו למערערות. בעקבות הבדיקה נערך הסכם שומה בין הצדדים, שנגע גם לשנת 2000.

במהלך שנת 2001, המשיב ערך ביקורת נוספת אצל המערערות, אשר במסגרתה ביקש לקבל לידיו את כלך החומר החשבונאי לשנות המס 2000 ו-2001. המערערות לא המציאו כל חומר חשבונאי בקשר לשנת המס 2000, שכן לטענתן חומר זה היה מצוי בחזקת המשיב מאז הביקורת הראשונה. מנגד, המשיב גרס כי המערערות לא עשו את המאמצים הראויים, על ידי שחזור או הצגת העתקי חשבוניות. בעקבות כך, המשיב "פתח" את הסכם השומה.

 

המשיב טען כי התקיימו פערים משמעותיים בין המסמכים אשר המערערות הגישו לבין הדיווח בפועל אשר ביצעו. בין היתר, המשיב סבר כי קוזזו תשומות שלא כדין אשר כללו את המשכורות אשר שולמו לעובדים. לאור זאת, המשיב החליט על הטלת קנסות על המערערות. בנוסף, המשיב הגיש בקשה לבית המשפט לצורך "גביית מס במקרים מיוחדים", וביקש עיקולים או העמדת בטוחות, ואלו אושרו על ידי בית המשפט.

 

במסגרת הערעור, המערערות טענו שנגרם להן נזק ראייתי בשל אובדן החומר החשבונאי של שנת 2000. לעמדתם, מכיוון שהמשיב הוא שהיה אחראי לאובדן, התוצאה המתבקשת הייתה כי הוא לא הוכיח אי ניהול כדין של הספרים, ולכן היה לבטל את החלטות בית המשפט קמא. בנוסף, המשיב לא היה מוסמך לפתוח את הסכם השומה ולשנותה, ולכן נפל פגם מהותי בהחלטתו של המשיב.

 

מנגד, המשיב הכחיש את אובדן ספרי החשבונות על ידו. לטענתו, אם החומר החשבונאי היה מצוי באותה תקופה בידיו, המערערות לא היו יכולות לנהל את חשבונותיהן כנדרש, ולכן העלה תמיהה מדוע לא פנו אליו בנושא, עד לקיומה של הביקורת השנייה. מכך, המשיב הסיק כי טענותיהן של המערערות היו טענות "כבושות". בנוסף, המשיב טען כי המערערות היו יכולות לעשות מאמצים משמעותיים יותר לשם המצאת המסמכים שאבדו, כאמור לעיל.


הכרעת בית המשפט בערעור

 

השופטת קיבלה את עמדת המערערות, לפיה שאלת אובדן החומר החשבונאי לגבי שנת המס 2000 היוותה את אחת מהמחלוקות העיקריות בתיק. לאחר סקירת כלל הראיות, השופטת קבעה כי המערערות עמדו בנטל להוכיח כי המשיב היה אחראי לאובדן חומר חשבונאי זה.

 

השופטת הסיקה מכך שהמשיב הגיע להסכם שומה עבור שנת 2000, כי החומר החשבונאי היה ברשותו. בנוסף, השופטת קבעה כי הגרסא אשר המשיב הציג לא הייתה עקבית ומהימנה.

 

השופטת ציינה כי אומנם חלה חובה של המערערות, ככל עוסק, לשמור על ניהול הפנקסים שלהן לתקופה של 7 שנים, אולם משאבדו המסמכים שלא בשל התרשלות המערערות, חובה זה הופכת ללא רלוונטית. יתרה מכך, המשיב לא עשה שימוש בסמכות הנתונה לו כדין לדרוש מסמכים נוספים.

 

לאור כל האמור לעיל, בית המשפט קיבל את הערעור, ופסק כי היה נכון לבטל את החזרה של המשיב מהסכם השומה אשר חתם עם המערערות.