בעל נכס מקרקעין יכול לפנות לבית המשפט בבקשה להורות למחזיק במקום להתפנות. זוהי תביעה לסילוק יד. על מנת לקבל סעד זה, על המבקש התובע להוכיח שהוא אכן בעל הנכס כחוק, ולחלופין, שהזכויות במקרקעין רשומות על שמו. לאחר מכן, נטל ההוכחה עובר לכתפי הנתבע, שנדרש להראות כי הוא מחזיק כדין במקרקעין.
יש לכם שאלה?
במידה והוא מוכיח זאת, תדחה התביעה לסילוק יד. במקרים בהם הנתבע לא הרים את נטל ההוכחה, על התובע להוכיח בפני בית המשפט כי רישיון ההחזקה במקום פקע. קרי, להוכיח כי לנתבע לא הייתה זכות להחזיק בנכס. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
מדובר במקרה אשר במסגרתו הוגשה לבית המשפט תביעה לסילוק יד מנכס מקרקעין. במרכז המחלוקת עמד נכס שהיה בבעלותה של התובעת. מלוא הזכויות בנכס היו רשומות על שמה של האחרונה אך רכישתו ממונה על ידי אביה. חלקו המרכזי של הבית שימש למגורי אבי התובעת ואשתו הנתבעת. זמן מה טרם נישואיהם, אבי התובעת ואשתו חתמו על הסכם ממון בו הוחלט על הפרדת רכוש מוחלטת של שני הצדדים.
הנכס נשוא המחלוקת נרכש בשנת 2001 ומחירו היה 250 אלף דולר. לאחר הרכישה, בוצעו בנכס שיפוצים בסך 70 אלף דולר, לטענת התובעת. מנגד, הנתבעת טענה כי היקף השיפוצים הגיע לידי 220 אלף דולר. במסגרת השיפוצים, הוכשרה בקומת הקרקע יחידה ששימשה למגורי התובעת ומשפחתה, עד לעזיבתה בשנת 2004. זמן מה לאחר מכן, החליט האב להתגרש מהנתבעת. אז, הוגשה התביעה דנן.
טיעוני הצדדים
התובעת טענה לבעלותה על הבית, מכוח רישום זכויות המקרקעין על שמה והסכם רכישתו. לדידה, הדירה נרכשה על ידה, באמצעות כספיה וללא סיוע מצד הנתבעת. נטען כי מגורי הנתבעת בנכס היו מכוח רשותה של התובעת, שהחזיקה בזכויות הבעלות בדירה. רשות זו ניתנה ללא קבלת תמורה בצידה. התובעת הוסיפה וטענה כי היא פנתה לנתבעת והודיעה לה על ביטול רשות הישיבה בנכס ומשכך, דרשה ממנה לעזוב את הדירה. זאת עקב התנהגותה של הנתבעת קודם לכך.
מנגד, הנתבעת טענה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב. שכן, הדירה כלל לא הייתה ביתה של התובעת אלא נכס משותף לה ולאביה. זאת ועוד, נטען כי רישום מרבית הזכויות על שם התובעת נעשה משיקולי מס בלבד ולמראית עין. הנתבעת הוסיפה וטענה שמגוריה בדירה היו מתוקף זכויותיה ולא ברשות ולכן, לא היה באפשרותה של התובעת לבקש את סילוקה. יתרה מזאת, הנתבעת טענה שהתובעת היא שקיבלה היתר לעשות שימוש בדירה ולא להפך.
בית המשפט - אין לפנות את הדיירת מהנכס, רישום הזכויות על המקרקעין היא למראית עין בלבד
לאחר בחינת הראיות השונות, קיבלה השופטת את טענת הנתבעת כי רישום זכויות המקרקעין בנכס היה למראית עין בלבד. הודגש כי בעת רכישת הנכס נשוא התביעה, התובעת הייתה סטודנטית חסרת אמצעים ולא היה ביכולתה לממן את הרכישה. יתרה מזאת, הדירה שנרכשה הייתה גדולה מכפי צרכיה.
התובעת טענה כי הדירה ניתנה לה במתנה על ידי אביה, אך השופטת דחתה טענה זו בשל חוסר סבירותה. הוחלט כי לא היה זה סביר שאביה של התובעת ירכוש למענה דירה במימונו, לאחר מכירת דירת מגוריו שלו ותוך ויתור על קורת גגו. טענה זו קיבלה משנה תוקף לאור העובדה שגודלה של הדירה והשיפוצים שבוצעו בה הותאמו לצרכי האב והנתבעת, ולא לתובעת.
כמו כן, נטען כי לתובעת היו אחים נוספים, ולא ניתן טעם סביר לסיבת העדפתה על פניהם. בנוסף, השופטת קבעה שהבית נרכש בהתאם לדרישותיו של אבי התובעת והשיפוצים בוצעו בפיקוחו ובהשקעתו. גם ההחלטה על הקצאת יחידת מגורים קטנה לתובעת הייתה בידיו. זאת ועוד, לאחר שהאב הביע רצונו להתגרש מהנתבעת, הוא שהגיש לה את הודעת הפינוי הראשונה והדרישה לדמי שימוש, ולא התובעת. כלומר, מכאן הסיקה כי ההחלטות לגבי גורלו של הנכס היו בידי אביה של התובעת בלבד והרישום לא שיקף את הזכויות הלכה למעשה. משכך, נשמט בסיס התביעה לסילוק יד, שהוגשה על ידי התובעת. בסופו של יום, התביעה לסילוק יד נדחתה.
.jpg)
-min(2).jpg)
