הצעת רכש היא מצב בו אחד מבעלי המניות בחברה פונה לשאר בעלי המניות בהצעה לרכוש את מניותיהם. רוב הצעות הרכש נעשית על ידי בעל השליטה בחברה אשר מעוניין להפוך לבעל מניות יחיד. לעיתים, אחד מבעלי המניות מבקש להפוך לבעל השליטה. כיוון שהצעה זו נכפית על בעלי המניות ופוגעת בקניינם, באפשרותם לקבל סעד של "הערכה". כלומר, הם יכולים לפנות לבית המשפט ולטעון שהמחיר שהוצע להם לא משקף את ערך המניות והחברה. במקרים מסוימים, ניתן אף להגיש תובענה ייצוגית בשל כך. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, היה על בית המשפט לדון בבקשת סעד של הערכה, מכוח סעיף 338 לחוק החברות, תשנ"ט – 1999. הבקשה לסעד זה הוגשה על ידי המבקש כנגד המשיבים, במסגרת תובענה ייצוגית. בדיון המקדמי, פירשה השופטת את המונח "שווי הוגן" הקבוע בסעיף החוק. היא קבעה שהתמורה שהוצעה לבעלי המניות מהציבור בגין מניותיהם על ידי החברה המשיבה, במסגרת הצעת הרכש, לא עלתה לכדי שווי הוגן. כלומר, התמורה הייתה פחותה משווי המניות ההוגן. השופטת קבעה ששווי זה נגזר מנכסי החברה בפועל ולא ממחיר המניות בבורסה. בכפוף להחלטה זו, נדרש בית המשפט לבחון האם היה ניתן להגיש כנגד המשיבים תובענה ייצוגית מכוח חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו – 2006. קרי, האם התקיימו התנאים להתגבשות תובענה זו.
התנאים להגשת תובענה ייצוגית
התנאי הראשון שנבדק היה זיקת המבקש לנייר הערך. לטענתו, זיקה זו הוכחה על ידו לאחר שהציג מסמך בנקאי לפיו הוא היה בעל מניות בחברה המשיבה וקיבל תמורה בעדן במסגרת הצעת הרכש. לטענתו, המשיבה לא סתרה ראיה זו. עם זאת, המשיבים סברו שהמסמכים שהוצגו לא הוכיחו זיקה לנייר הערך בזמן פרסום הצעת הרכש. השופטת קבעה שהמסמכים שצורפו על ידי המשיב הוכיחו במידה הנדרשת בשלב זה את זיקתו לנייר הערך של החברה. בנוסף, נפסק שהמשיבה שילמה למבקש את התמורה בגין המכירה הכפויה של המניות וחזקה עליה שבדקה את זכאות האחרון לקבלת התשלום. כלומר, השופטת קיבלה את טענת המבקש וקבעה כי הייתה זיקה לנייר הערך.
במסגרת התנאי השני שנבדק, היה על השופטת לבחון האם התובענה עוררה שאלות משפטיות או עובדתיות עקרוניות, אשר נגעו לכלל הקבוצה ולא רק למבקש, והאם הייתה קיימת אפשרות סבירה להכרעה לטובת הקבוצה. המבקש טען שהייתה זהות מלאה בכל השאלות העובדתיות והמשפטיות שהתעוררו, והן נגעו לכלל הקבוצה - מקבלי ומסרבי הצעת הרכש. לדידו, הדבר נבע מעצם טיבו של סעד ההערכה שהתבקש. מנגד, המשיבים טענו כי לא היה ניתן לכלול בקבוצה אחת את בעלי המניות שהסכימו להצעת הרכש ואת המסרבים. שכן, היה מדובר בשאלות שונות. המשיבים הוסיפו וטענו כי המבקש לא הוכיח אפשרות סבירה להכרעה בשאלות אלו לטובת הקבוצה. על מנת להכריע בשאלה, היה על השופטת להגדיר תחילה מה הייתה אותה קבוצה אשר בשמה הוגשה התובענה הייצוגית. היא קבעה שהיה מדובר בכלל הניצעים אליהם הופנתה הצעת הרכש. קרי, מחזיקי מניות החברה במועד פרסום ההצעה. קביעה זו עלתה בקנה אחד עם לשון סעיף 338 לחוק החברות שכורך יחדיו את כל הניצעים בהצעת רכש מלאה. בנוסף, על פי ההלכה המשפטית, אין צורך בזהות מוחלטת של כל השאלות שהתעוררו ודי בקיומו של יסוד מהותי משותף. במקרה זה, השופטת פסקה שהשאלה המרכזית הייתה האם חברי הקבוצה היו זכאים לפיצוי מהמשיבה עקב התמורה הנמוכה בגין מניותיהם. שאלה זו הייתה רלוונטית למי שדחה את הצעת הרכש ולמקבליה. בנוסף, לאור ההחלטה בעניין השווי ההוגן של המניות, הרי שנקבע כי היה סיכוי סביר שהשאלות יוכרעו לטובת הקבוצה ולכן גם תנאי זה התקיים.
התנאי השלישי היה בחינת קיומו של ייצוג הולם לכלל חברי הקבוצה על ידי המבקש. הלה טען שהוא היה מעורב בהליך ופעל בנמרצות לשם קידום התביעה ורצון חברי הקבוצה. מצד שני, המשיבים טענו שעניינו של המבקש היה פרטי. השופטת הדגישה שבמסגרת תנאי זה, היה על בית המשפט לבדוק קיומו של ניגוד עניינים בין המבקש ליתר חברי הקבוצה ואת דרך פעולתו בניהול התובענה. במקרה זה, לא היה קיים חשש מפני ניגוד עניינים והמבקש פעל יחד עם עורכי דינו לייצוג הקבוצה בדרך הולמת.
מכוח התנאי הרביעי נבחן נזקו של המבקש. קרי, האם נגרם לו נזק. המשיבים טענו שהמבקש לא הוכיח מה היה הסכום בו נרכשו המניות ולכן הוא היה מנוע מלטעון לנזק. זאת מאחר וניתן היה להניח שעלות המניה בעת רכישתה הייתה נמוכה ממחיר מכירתה. כלומר, המשיבים טענו שלמבקש כלל לא נגרם נזק. השופטת דחתה טענה זו וקבעה שלאחר שהוכח כי שווין ההוגן של המניות היה גבוה מהתמורה ששולמה בעדן, הרי שנגרם למבקש נזק והוא נבע מהפער בין המחירים.
במסגרת התנאי החמישי נבחן תום ליבו של המבקש. הוא טען שהנטל להוכחת חוסר תום לב הוטל על כתפי המשיבים, שלא הציגו ראיות בעניין זה. מנגד, המשיבים טענו שנפלו מספר פגמים בבקשה כגון אי מיצוי הליכים, זיקה קלושה לנייר ערך, מניעים זרים, הטעייה וכו'. בכל אחד מהם, ובמצטבר, היה בכדי להשפיע על תום ליבו של המבקש. השופטת דחתה את טענות המשיבים וקבעה כי הם לא הוכיחו חוסר תום לב מצד המבקש. להפך, התובענה במקרה זה קיימה את כל יתר תנאי הסף ולכן גם מרכיב התום לב התקיים, לקביעת השופטת.
לבסוף, אישרה השופטת את הגשת תובענה ייצוגית כנגד המשיבה הראשונה. עם זאת, הבקשה נגד המשיב השני נדחתה מאחר ועילת התביעה האפשרית הייתה שונה לחלוטין מעילת התביעה כנגד המשיבה. דהיינו, המבקש כלל לא הוכיח בטענותיו קיומה של עילת תביעה זו ולכן הבקשה בעניין זה נמחקה על הסף.
.JPG)
.jpg)
