דחיית בקשת רשות להתגונן של המבקש, שנתבע בגין ערבותו לחובות החברה

בהליך שמתנהל בסדר דין מקוצר, הנתבע נדרש לבקש מבית המשפט רשות להתגונן. את הבקשה יש להגיש תוך שלושים ימים מהמועד בו כתב התביעה התקבל. על הנתבע ללוות את הבקשה בתצהיר מפורט הכולל פירוט הטעמים שמצדיקים מתן רשות להתגונן. דוגמא לדיון בבקשה זו ניתן לראות בפסק הדין דנא.

יש לכם שאלה?
פורום גביית חובות
פורום פשיטת רגל
פורום טענת פרעתי

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשת רשות להגן. הבקשה הוגשה על ידי המבקש, שהיה הנתבע בתיק העיקרי. במסגרת התביעה, המשיב – בנק הפועלים, תבע תשלום חוב בסך של למעלה ממיליון ₪ מחברה מסחרית. המבקש נתבע בגין ערבותו הבלתי מוגבלת לחובות החברה וכאמור, הגיש בקשת רשות להגן.

מצג הבנק

בפתח טיעוניו, המבקש הודה שחתם על כתב ערבות. אולם, לשיטתו, טרם החתימה על מסמך הערבות היו הסכמות בין שתי קבוצות בעלי מניות החברה, שבראש אחת מהן המבקש עמד. בהסכמות אלו נקבע שהקבוצה בראשות המבקש הייתה אחראית לחובות החברה בחשבון בינלאומי. הקבוצה השנייה הייתה אחראית לפירעון חובות החברה בחשבון נשוא התביעה. המבקש טען שהסכמה זו הובאה לידיעתו של הבנק.

עוד נטען שבעת החתימה על כתב הערבות, נציגי הבנק הציגו לפניו מצג לפיו מי שעמד בראש קבוצת בעלי המניות השנייה בחברה, העמיד ביטחונות נזילים לסילוק החוב שהיו עתידים להיפרע ראשונים. רק במידה ותיוותר יתרת חוב מעבר לכך, הערבים ידרשו לממש ערבותם. קרי, המבקש נדרש לממש ערבותו רק לאחר מימוש הביטחונות הנזילים. לטענת המבקש, הוא חתם על כתב הערבות בהתבסס על מצג זה.

הרשמת דחתה טיעונים אלו וקבעה שהמבקש לא הוכיח את הסכמת הבנק להסדר בין קבוצות בעלי המניות, שאף לא באה לידי ביטוי בכתב הערבות. עוד נקבע שטענת המבקש באשר למצג הבנק לא עלתה בקנה אחד עם האמור בכתב הערבות. יתרה מזאת, המבקש לא פירט מי מנציגי הבנק היה אחראי למצג, האם התבקש אישור בכתב להסכמות אלו ועוד. על כן, טענות אלו נדחו.

ניהלו החשבון בצורה לקויה

המבקש טען שהחוב נשוא התביעה נוצר עקב הלוואה שהחברה נטלה במהלך שנת 1998. אולם, נטען שהמבקש כלל לא היה מודע לנטילתה, ומי שחתם על בקשת ההלוואה מטעם החברה לא היה מוסמך לעשות כן. המבקש הוסיף שהמשיב אפשר ניהול חשבונות שונים בצורה לא מאורגנת, תוך שיעבוד שני נכסי מקרקעין להבטחת חובות נוספים של החברה. על כן, החוב המקורי טפח למימדים עצומים ובמימוש השעבוד לא היה די בכדי לכסותו.

גם טענה זו נדחתה על ידי הרשמת, שקבעה שהמבקש לא הראה שחשבונות הבנק נוהלו בצורה לקויה ושהשעבוד נעשה שלא כדין. בנוסף, נפסק שהמבקש היה מודע למתן ההלוואה לחברה בשנת 1998 ושהחותמים על טופס הבקשה הוסמכו לעשות כן.

שיהוי

לבסוף, המבקש טען שהמשיב בחר לנקוט את ההליכים למימוש החוב בחלוף שלוש שנים מהמועד שנקבע לפירעון ההלוואה. שיהוי זה הסב נזק למבקש, מאחר והמשיב לא היה יכול לגבות את החוב מערבים אחרים, שפשטו רגל. על כן, המבקש טען שדין התביעה היה להידחות מחמת שיהוי.

הרשמת דחתה טענה זו וקבעה שהיא הועלתה באופן סתמי וכללי, מבלי שהמבקש פירט מה היה מצבם של יתר הערבים במועד פירעון ההלוואה. זאת ועוד, לא הוכח שהיה שינוי לרעה במצבו של המבקש ומה היה הנזק שנגרם לו עקב השיהוי ולכן, הטענה נדחתה. לסיכום, הרשמת דחתה את בקשת הרשות להגן וחייבה את המבקש לשלם למשיב את הוצאות הדיון בבקשה.