תובענה של אב לפינוי ילדיו מנכסיו

זוהי תביעה שהגיש אב כנגד ילדיו הבגירים. האב דרש את פינויים המיידי של ילדיו מהנכס שבבעלותו. השופט קיבל את הבקשה, והורה על פינוי הילדים מהבית. הורי הילדים היו בעלי זכויות בר-רשות במשק, במושב בו הם מתגוררים. חמישה מתוך שבעת ילדיהם התגוררו אצלם. ההורים קבעו שאחד מהבנים, שאינו מתגורר כבר במשק, יהיה "בן ממשיך", וזכויותיהם במשק יעברו אליו. ההורים נכנסו להליכי גירושין, ופסק הדין בנוגע לחלוקת הרכוש עדיין לא ניתן.

יש לכם שאלה?

פורום פינוי דייר

פורום מושבים וקיבוצים

התובע טען, שהנתבעים, שנפגעו מכך שאינם בנים ממשיכים, התנכלו לו, הטרידו אותו, פגעו בו, והסיתו את האם נגדו. לטענתו, הם לא השקיעו דבר מכספם ביחידות הדיור בהם הם מתגוררים, ואילו הוא מצידו נתן להם נכסים אחרים בעלי ערך רב. הוא תבע מביהמ"ש את פינוי הנתבעים מהמשק, על מנת שיוכל לחזור לחיות חיים שלווים ושקטים.

הנתבעים מצידם טענו כי האב מוסת ע"י הבן הגדול שנקבע כבן ממשיך. לטענתם, תלונות האב על הפגיעות בו הן תלונות שווא. לטענתם, קיימת להם זכות במשק של "רשות בלתי הדירה", ופינויים יגרום נזק להם ולאימם. לטענתם, לא תצמח לתובע שום תועלת מהפינוי, ואילו הם מצידם השקיעו רבות בשיפור יחידות הדיור.

הדיון המשפטי

זכויותיהם של ההורים בנכס נבעו מהסכם משולש, שנערך בין מינהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית והמושב. מעמד ההורים בנכס הוא של ברי רשות. על מנת להעניק לילדים זכויות קנייניות בנכס, היה על ההורים לבקש אישור מהמינהל להעניק "רישיון משנה". אישור שכזה מעולם לא התבקש על ידי ההורים. הסכמת ההורים למגורי הילדים היתה אפוא הסכמה מכללא ולא ניתנה מעולם במפורש. עם זאת, ההורים השלימו בדיעבד, על ידי התנהגותם, עם מגורי הנתבעים.

השופט קבע, כי הרשות שניתנה לנתבעים לגור בנכס, הייתה "רשות בחינם" ואיננה "רשות בתמורה". הוא דחה את טענות הנתבעים על כך שהסיוע שלהם במשק הבית הווה תמורה עבור המגורים. עזרתם הייתה עקב כך שהם בניו של התובע, ונקבע כי לא היה קשר בינה לבין רשות המגורים. רישיון ללא תמורה, ניתן לבטל בכל רגע. כמו כן, מאחר ובמשך תקופות ארוכות עזבו הנתבעים את הבית, המגורים אף לא היו מגורים ברציפות. לאור עדויות הצדדים קבע השופט, כי הרשות הייתה זמנית בלבד.

פינוי למרות החזקה במחצית הזכויות בלבד, האמנם?

שאלה נוספת בה דן השופט בפסק הדין היא, האם לאור העובדה שיש לתובע רק מחצית מהזכויות במשק, הוא רשאי לדרוש את פינוי הנתבעים. בפסק הדןי הובאה דוגמא מהפסיקה לכך שמתן מדור לילד בגיר חייב להיעשות מדעת שני בני הזוג. באם אחד מהצדדים לא מעוניין במגורי הבן, הוא רשאי לדרוש את פינויו, על אף שהדבר פוגע למעשה בזכות הקניינית של בן הזוג האחר. בעלותו של כל אחד מבני הזוג מתפרשת על כלל הנכס, ולכן אין האחד רשאי להרשות לאחרים שימוש בנכס ללא רצונו של השני.

בית המשפט הוסיף וקבע כי לא היה ממש בטענת הנתבעים על כך שהפינוי לא הצמיח לתובע תועלת, ועל כך שאין פגיעה ממשית בזכויותיו אם יישארו בדירה. הוא תיאר בפירוט את האלימות הקשה שנקטו בה הנתבעים, עקב החלטת ההורים לגבי בנם הגדול. הוא קיבל את טענת התובע, שהסכסוכים במשפחה מונעים אפשרות לחיים תקינים ופוגעים באורח חייו. כמו כן, ישנה גם פגיעה כלכלית, מאחר ויחידות הדיור יכולות לשמש להשכרה.

במקרה המדובר, גם לא היו שיקולי צדק מיוחדים, שיכלו למנוע את פינוי הנתבעים מהדירה. דיני היושר אכן יכולים למנוע פינוי על ידי בעל המקרקעין, אך זה רק במידה וייגרם למפונה נזק רב. במקרה זה, השיפוץ שביצעו הנתבעים ביחידות הדיור השונות היה שולי, והוא חסר היה משמעות אל מול ההשקעה הראשונה שביצעו ההורים. לכן, נקבע כי רשותם של הנתבעים בדירה לא הייתה רשות בלתי הדירה.

ההכרעה

על הנתבעים לפנות את יחידות הדיור, כולל את חפציהם, בתוך 60 ימים. הנתבעים מחויבים, ביחד ולחוד, בהוצאות המשפט ובשכר טרחת עו"ד.