תביעה בין שותפים לסעד הצהרתי לבעלות במחצית הזכויות או לפיצוי

בפני בית המשפט המחוזי הוגשה תביעה, בה תבע אדם את חברו הקרוב. לטענת התובע, הוא והנתבע צריכים להיות שותפים במגדנייה, שכעת נמצאת בבעלות הנתבע בלבד. התובע עתר מבית המשפט לסעד הצהרתי לפיו יש לו זכויות במחצית משוויה של המגדנייה. לחילופין, הוא דרש מבית המשפט פירוק שותפות או לכל הפחות סעד כספי.

יש לך שאלה?

פורום הקמת או פירוק חברה

פורום פירוק שותפות

הצדדים במקרה דנן תכננו לרכוש ביחד את המגדנייה, ולהיות בה שותפים עסקיים. העסקה לא יצאה לפועל. לאחר כחודש, ביקש מוכר המגדנייה לחזור ולמכור לצדדים את המגדנייה. מאחר והתובע היה צריך לסגור את עסקיו הקודמים בטרם יצטרף לשותפות, הוא סיכם עם הנתבע על הצטרפות מאוחרת. על פי זיכרון הדברים שערכו ביניהם, הנתבע ירכוש בתחילה את בית העסק לבדו, ולאחר מכן תינתן אפשרות לתובע להצטרף כשותף.

לטענת התובע, סוכם ביניהם בעל פה, כי עד לתאריך מסוים שקבעו מראש, הוא יוכל להביע את רצונו להיכנס כשותף. הצטרפותו תהיה מותנית בתשלום לנתבע של סך ההוצאות שהוציא עד לאותה עת בגין רכישת העסק. לטענת הנתבע, הצטרפות התובע כשותף הייתה מותנית בשני דברים – מכירת העסק הקודם של התובע, וחתימת הסכם שותפות בכתב. אף לא אחד מתנאים אלו התממש. לאור האמור, הנתבע ואשתו הם הבעלים היחידים של המגדנייה.

הדיון המשפטי

השופטת קיבלה את גרסת התובע, לפיה ניתנה לו אפשרות להצטרף כשותף, ללא התנאים שהזכיר הנתבע. השופטת למדה זאת מהתנהגות הצדדים במועד שקדם לחתימת הסכם הרכישה של המגדנייה. יודגש כי התובע היה שותף מלא בהכנות שקדמו לקנייה, כולל מפגשים עם רואי החשבון ועורכי הדין. טענת הנתבע כי השתתפות זו של התובע הייתה "לאחר שכבר הוציא את עצמו מחוץ לתמונה", נתפסה על ידי בית המשפט כבלתי הגיונית. צוין כי לאורך כל המשא ומתן, הנתבע לא התנהג בצורה המלמדת כי ויתר על השותפות עם התובע. כך לימדו גם שיחות הטלפון שערך עם התובע, בהם עדכן אותו בהתקדמות העסקה.

השופטת דחתה את טענת הנתבע לגבי מכירת בית העסק הקודם של התובע. צוין כי התובע היה זה אשר הביע את רצונו במשך כל התקופה למכור את בית העסק הקודם טרם הצטרפותו לשותפות במגדנייה. עניין זה היה חשוב ומהותי מאוד בעיני התובע, שלא רצה להתחיל בעסק חדש לפני שיסיים עם זה הישן. אך הנתבע לא יכול להיתלות בכך, ולקבוע שזהו תנאי מקדים על מנת להצטרף לשותפות. מכירת בית העסק הקודם של התובע הייתה אפוא עניינו הפרטי. השופטת ציינה כי מכירת העסק הנ"ל לא הייתה קשורה למערכת היחסים בין שני הצדדים. דהיינו, היא לא היוותה תנאי לכניסה לשותפות.

השופטת דחתה גם את טענת הנתבע, לפיה רק אם היה נחתם הסכם שותפות בכתב הייתה נוצרת התחייבות. התנהגות הנתבע וכן עדותו לימדו כי פרטי השותפות העיקריים נקבעו כבר בעל פה, וההצטרפות הייתה מותנית בהודעה לנתבע בלבד. השופטת קבעה כי הנתבע הפר את ההסכם בינו לבין התובע, והיא עברה לדון בשאלת גובה הפיצויים.

גובה הפיצויים

שיטת הפיצוי שעליה התבסס התובע, היא חישוב של מחצית הרווח שהכניסה המגדנייה לאורך השנים שחלפו מהסכם הרכישה. מסכום זה נקבע כי יש לנכות את השכר שהרוויח התובע מבית העסק שלו, בו עבד בסופו של דבר בשנים אלו. לטענת הנתבע, הסכומים שהציג התובע לא היו נכונים. לדבריו, הוא הציג רווחים גבוהים של המגדנייה, יותר ממה שהיו בפועל. כמו כן, הוסיף הנתבע, התובע הציג רווחים נמוכים שלו בשנים אלו, ולא כפי שקרה בפועל.

השופטת קבעה, כי התובע לא הרים את הנטל הנדרש על מנת להוכיח את ההכנסות וההוצאות בגין המגדנייה במשך השנים. הדוחות הכספיים והרישומים אותם הציג, לא מספיקים על מנת לקבוע בוודאות את שאלת הנזק הממוני שנגרם לו. על כן , קבעה השופטת, הפיצוי היחיד שלו זכאי התובע, הוא עבור הנזק הלא ממוני – הצער ועוגמת הנפש.

השופטת קבעה כי הקשר החברי בין השניים לפני המחלוקת היה רציני וחזק, והתובע הרגיש נבגד בעקבות המעשה. הדבר גרם לו לזעזוע עמוק. עוגמת הנפש שנגרמה לתובע בעקבות הפרת ההסכם, הייתה גם על אובדן הקשר החברי, וגם על אובדן ההזדמנות העסקית. בסופו של היום, נקבע כי הנתבע ישלם לתובע פיצוי כספי בסך של 100,000 שקלים, בגין הפרת ההסכם. כמו כן, ישלם הנתבע לתובע את אגרות בית המשפט ושכר טרחת עורך דין.