לפי סעיף 1 לחוק החוזים, חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול. סעיף 2 מגדיר מהי הצעה – פניה של אדם לאחר תעלה לכדי הצעה, אם היא מעידה על גמירות דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסוימת. המבחן לבדיקת גמירות הדעת הינו אובייקטיבי. קרי, יש לבחון האם היה גילוי חיצוני של הסכמת הצדדים באמצעות הבעת כוונה וביטויה. על הכוונה להתקשר בחוזה ניתן ללמוד מנסיבות המקרה, התנהגות הצדדים קודם לחתימה ומהאירועים שלאחר מכן. מסוימות משמעה הסכמת הצדדים על הפרטים המהותיים החיוניים של העסקה. דוגמא לדיון בשאלה האם תנאים אלו התקיימו ובין הצדדים נכרת חוזה ניתן לראות בפסק הדין דנא.
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן פסק דין הצהרתי בדבר היעדר תוקף מחייב למסמך שנחתם בין הצדדים ועמד במרכז המחלוקת. על פי עובדות המקרה, התובע היה פסיכולוג שעסק בייעוץ ארגוני. הוא החל לשתף פעולה כעצמאי עם הנתבעת, חברה למתן ייעוץ ופיתוח ארגוני, על בסיס הסכם בעל פה שהסדיר את אופי העבודה, התנאים ותשלום השכר. כעבור שנה, הנתבעת ניסחה הסכם בכתב. טיוטת ההסכם הועברה לתובע, שהוסיף על גביה מספר שינויים מהותיים וחתם לצדם. את הנוסח המעודכן הוא העביר לנתבעת.
לטענת התובע, טיוטת ההסכם המתוקן שנמסרה לנתבעת הוותה הצעה חדשה לכריתת החוזה, אך לא היה קיבול על ידי הנתבעת. על כן, הצדדים המשיכו להתנהל לפי ההסכם שבעל פה. מנגד, הנתבעת טענה שהתובע חתם על טיוטת ההסכם והשינויים אותם הוסיף התקבלו על ידה. כלומר, היה קיבול.
פרוץ הסכסוך
כעבור עשור, שיתוף הפעולה העסקי בין הצדדים הסתיים ובעקבות זאת, פרץ סכסוך. לפיכך, הצדדים פנו להליך גישור. בעקבות כישלונו, הנתבעת פנתה למוסד הישראלי לבוררות, בהסתמך על לשון ההסכם בכתב שנחתם בין הצדדים. לאחר שהתובע גילה על כך, הוא טען שבינו לבין הנתבעת לא היה הסכם בוררות מחייב ולכן הוא לא הסכים לניהול הליך זה וביקש את הפסקתו. יתרה מזאת, התובע לא הגיש כתב הגנה בהליך הבוררות ובעקבות בקשת הנתבעת לקבל פסק דין בהיעדר הגנה, הראשון פנה לבית המשפט לצורך קבלת החלטה בנושא סמכות הבורר. זהו הדיון דנן.
קיומו של חוזה מחייב
בראשית הדברים, השופט הדגיש שבין הצדדים היה מסמך שנקרא "הסכם" והוא נחתם על ידי התובע והנתבעת. אולם, מאחר והתובע התנגד לתוקפו של מסמך זה, הוטל עליו נטל השכנוע להוכיח שההסכם לא היה תקף ולא חייב את החתומים עליו.
לאחר סקירת הראיות ושמיעת גרסאות הצדדים, השופט החליט לקבל את גרסת הנתבעת. כלומר, נקבע שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה שהוטל עליו והוחלט שהמסמך שנחתם בין הצדדים היה מחייב. זאת לאור העובדה שעל ההסכם המתוקן הופיעו החתימות המקוריות של התובע ושל נציג הנתבעת. השופט קבע שחתימות הצדדים על המסמך העידו על כך שהם קיימו ביניהם פגישה בה נדונו השינויים שנערכו בחוזה על ידי התובע, כאשר נציג הנתבעת הסכים להם ואישר אותם. זאת בניגוד לטענת התובע לפיה השינויים לא אושרו על ידי הנתבעת ולכן לא נכרת חוזה.
זאת ועוד, השופט הדגיש שחתימת התובע הוותה ראיה חזקה לקיומה של גמירות דעת מצדו להתקשר בהסכם. בנוסף, נפסק שעדותו של התובע בעניין זה הייתה מניפולטיבית ומלאת סתירות בעוד שעדות נציג הנתבעת נתמכה בראיות חיצוניות ובתוכן הסכם העבודה שנחתם בין הצדדים. על כן, הוחלט שההסכם שנחתם בין הצדדים היה בעל תוקף מחייב והוא שיקף את גמירות דעתם ועמד בדרישת המסוימות. כמו כן, הנושאים שלא הוסדרו במסגרת ההסכם, הושלמו בהתאם לנוהג שהיה קיים בין הצדדים, לפני כריתת ההסכם ולאחר מכן. לבסוף, נקבע שלתניית הבוררות שנקבעה בהסכם היה תוקף מחייב ולכן והסעדים שהתבקשו על ידי התובע, נדחו.
.JPG)
.jpg)
