פסק דין לעניין פיצוי בגין הגשת תלונת סרק למשטרה

בעניין: עמיחי
ע"י ב"כ עו"ד רנרט יוסי התובע
נ ג ד
דניאל
ע"י ב"כ עו"ד דותן מיכאל הנתבע

פסק דין

1. בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי מר) עמיחי (להלן: "התובע") כנגד מר דניאל (להלן: "הנתבע").

העובדות הצריכות לעניין

2. בזמנים הרלבנטיים לתובענה היה התובע קבלן משנה של מאפיית ברמן, ואילו הנתבע היה בעל מעדניה ברח' רוטשילד 16 בכפר סבא (להלן: "החנות"). בחודש אוגוסט 1998 התקשר התובע עם הנתבע בהסכם לאספקת עוגות לחנות הנתבע.
לדברי התובע בכתב התביעה, כחודשיים לאחר תחילת ההתקשרות נותר הנתבע חייב לתובע סך של כ-1,300 ₪, סכום אותו לא פרע למרות פניות חוזרות ונשנות.
בתאריך 9/5/99 הגיע התובע לחנות הנתבע בנסיון לגבות את חובו, אלא שהנתבע סרב לפרוע את החוב, או אז "התובע, מחמת כעסו, חבט בויטרינה שבחנות שבסמוך אליה עמד בעת חילופי הדברים עם הנתבע. כתוצאה מהמכה נשברה הזכוכית, מבלי שהתובע התכוון לכך, ונפצעה ידו של התובע. התובע יצא מהחנות ונכנס למכוניתו מתוך כוונה שלא להסלים את הויכוח, דא עקא שכוונתו זו לא עלתה בקנה אחד עם זו של הנתבע, אשר יצא ודלק בעקבות התובע עת יצא מהחנות בכיוון מכוניתו, נכנס למכוניתו של התובע שעה שהאחרון כבר ישב בתוכה וניסה להניעה, התיישב עליו והחל תוקף את התובע ומנסה למנוע ממנו להתניע את רכבו (להלן: "התקיפה")" (סע' 7, 8 לכתב התביעה).

עוד טוען התובע כי עם צאתו של הנתבע מחנותו על מנת לתקוף את התובע, ביקש מבעל חנות שכנה – מר פרויליך יצחק (להלן: "פרויליך") להזמין משטרה, ואכן, ניידת משטרה הגיעה למקום.
לאחר האירוע הגיש הנתבע תלונה במשטרה כנגד התובע ובה ייחס לתובע תקיפה, איומים והיזק בזדון לרכושו. גם התובע הגיש כנגד הנתבע תלונה בגין תקיפה והיזק לרכוש במזיד (שבירת מנגנון ההתנעה במכוניתו).
המשטרה סגרה את תיק החקירה כנגד הנתבע, ואילו כנגד התובע הוגש כתב אישום על סמך תלונתו של הנתבע, במסגרתו הואשם התובע באיומים, תקיפה והיזק לרכוש במזיד (ת.פ. 2324/00 בבית משפט השלום בכפר סבא, להלן: "התיק הפלילי"), אלא שלאחר סיום פרשת התביעה בתיק הפלילי קבע בית המשפט כי אין על התובע להשיב לאשמה בכל הנוגע לעבירת האיומים ותקיפה סתם אשר יוחסה לו, וזאת להבדיל מעבירת היזק לרכוש במזיד אשר יוחסה לו, ואשר בגינה הורשע התובע על פי הודאו.
התובע עותר לפיצוי בגין התקיפה ונזקיה, וכן הינו טוען לקיומה של עוולת הנגישה בשל הגשת תלונת שווא בזדון. עוד טוען התובע כי הנתבע פעל כלפיו ברשלנות, פגע בשמו הטוב, וסיכן את חירותו, ומשכך הינו זכאי לפיצוי כספי אף בשל הפרת חובה חקוקה.

3. הנתבע מכחיש את טענות התובע כלפיו. לדבריו התובע נכנס לחנותו ו"החל לצעוק ולגדף את הנתבע תוך הטחת איומים קשים" (סע' 2 לכתב ההגנה) וכן הינו טוען כי לא נחה דעתו של התובע "והוא אף חבט בחלון הויטרינה של המעדניה ושבר אותה..." (סע' 3 לכתב ההגנה).
עוד טוען הנתבע כי לאחר שהתובע נפצע משברי הזכוכית של הויטרינה בה חבט, "... הוא החל תוקף את הנתבע, לופתו בצווארו וגוררו החוצה לעבר רכבו של התובע..." (סע' 7 לכתב ההגנה) או אז, ועל מנת להשתחרר מלפיתתו של התובע, נשך הנתבע את התובע בנסיונו להגן על עצמו, משכך, לגירסת הנתבע, תביעתו של התובע הינה תביעת סרק, ויש לדחותה.

4. זה המקום לחזור ולציין כי במסגרת ההליכים הפליליים, ולאחר שהתביעה סיימה להביא את ראיותיה, החליט בית המשפט כי אין לחייב את התובע (הנאשם במשפט הפלילי) להשיב לאשמה, והוא זוכה זיכוי מלא ומוחלט מעבירת התקיפה סתם ומעבירת האיומים.

5. בישיבת בית המשפט מיום 20/2/07 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית על פיה יינתן פסק דין מנומק ללא שמיעת הצדדים, וזאת על סמך כל החומר שבתיק ועל סמך סיכומים שיוגשו, לרבות הודעת התובע במשטרה מיום 9/5/99, הכרעת הדין מיום 19/6/02 וכן פרוטוקולי הדיונים.

6. זה המקום להתייחס לפרוטוקול הדיון והכרעת הדין בהליך הפלילי, ולקבילותם, וזאת בהמשך להסתייגותו של הנתבע מקבילותם.
באשר לפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי נקבע כי

"פרוטוקול הדיון – הן בהליך פלילי והן בהליך אזרחי – מהווה
"תעודה ציבורית". אשר על כן אין מניעה להגישו כראיה להוכחת
תוכנו, כגון: להוכחת דברים שאמר עד בעדותו; וזאת – ללא כל
קשר להוראה הקבועה בסעיף 42ב...".

(י. קדמי "על הראיות", תשס"ד-2003, עמ' 1366).

מהאמור עולה כי יש בהחלט חשיבות לדברים שנאמרו במסגרת הפרוטוקול בהליך הפלילי, באופן שאמירות אלו מהוות ראיה במסגרת הראיות שהובאו בפניי, ובית המשפט רשאי ליתן לאמירות המופיעות בפרוטוקול במסגרת ההליך הפלילי את המשקל הראוי.

באשר להכרעת הדין בהליך הפלילי – הנתבע מפנה להוראות סעיף 42א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") הקובע כי רק פסק דין מרשיע יתקבל כראיה במשפט אזרחי, ובענייננו כזכור, זוכה התובע מעבירות של איומים ותקיפה סתם, אלא מאי? הלכה פסוקה היא כי פסק דין מזכה יכול לשמש כראיה לעצם קיומו, דהיינו, יש בכוחו כדי להעיד על עצם התקיימות ההליכים, ותוצאתם, אולם אין הוא קביל לצורך הוכחת אמיתות תוכנו לרבות למשל, להתרשמות השופט מהעדים, דהיינו

"פסק דין פלילי מתקבל בהליך אזרחי כראיה לעצם קיומו, להבדיל
מאמיתות תוכנו, במקום שבו עצם קיומו של פסק הדין הפלילי הינו
רלבנטי ודרוש, כגון: ... כאשר זיכוי בפלילים – כשלעצמו ובתור שכזה –
משמש בסיס לתביעת נזיקין בעוולה של נגישה".

(י. קדמי "על הראיות" תשס"ד – 2003, עמ' 1352).

אירוע התקיפה

7. לצורך הדיון בשאלות העולות מכתב התביעה, יש לקבוע את נסיבות האירוע נשוא כתב התביעה.
כזכור, בכתב התביעה טען התובע כי הוא הגיע לחנות הנתבע לצורך גביית חובו של הנתבע, ומשסרב הלה לשלם, חבט התובע בכֹח על זכוכית הויטרינה בחנות הנתבע, ושבר אותה. תוך כדי שבירת הזכוכית, נפצע התובע בידו. לעומתו, טען הנתבע, כי התובע איים עליו, ותקף אותו פיסית. לדבריו, התובע לפת אותו בגרונו ובצווארו, גרר אותו מתוך החנות לרכבו, ותוך כדי המאבק בתוך הרכב "צעקתי לעזרה לעבר מר פרויליך שהוא בעל עסק בחנות סמוכה. מר פרויליך הזמין משטרה..." (סע' 9, 10 לתצהיר הנתבע).

במסגרת ההליך הפלילי חזר הנתבע על תיאור דרמטי זה, אולם הוסיף לו נופך רב של אלימות. לדברי הנתבע, התובע גרר אותו "משך אותי והיכה אותי בידיים, בראש, בגוף... חנק אותי והחל לגרור אותי... אני צעקתי הצילו והתנגדתי פיסית" (עמ' 8 שורה 18 ואילך, עמ' 9 שורה 1) או אז "הוא הכניס אותי לאוטו בכֹח, התיישב על המושב של האוטו וביד שמאל החל לדחוף אותי על המושב שליד הנהג... הוא הניע את האוטו, אני התפרעתי, השתוללתי... תפסתי את ההגה כי האוטו התחיל לנסוע, תוך שהוא חונק אותי נשכתי לו את הזרוע... ויצאו אנשים..." (עמ' 9 שורות 7-3) ולמותר לציין כי תיאורו של הנתבע הינו פשוט בלתי אפשרי, ומשכך, אינו אמת, שהרי איך יתכן שהתובע הכניס את הנתבע בכֹח למכונית, התיישב על מושב הנהג "וביד שמאל" דחף את הנתבע למושב שליד הנהג, ובו זמנית התניע את המכונית והחל לנסוע?? כאמור, תיאור בלתי הגיוני ובלתי סביר בעליל.
זאת ועוד, מתיאור זה עולה לכאורה כי התובע הצליח לדחוק את הנתבע למושב שליד הנהג, אלא שבהמשך חקירתו בהליך הפלילי העיד הנתבע כי "ישבתי עליו" (עמ' 9 שורה 15), ולמרות שאך שניות קודם טען כי הוכנס למכונית על ידי התובע, טען לפתע הנתבע כי "אני נכנסתי מצד שמאל..." (עמ' 9 שורה 15) והוא התיישב על התובע (עמ' 9 שורה 18), דבר אשר אך מגביר את האבסורד בדבריו, שכן אם ישב על התובע במושב הנהג, כיצד יכול היה התובע לאחוז בו, לדחוף אותו, ובו זמנית להניע את המכונית ולהתחיל בנסיעה?? לנתבע הפתרונים.

הנתבע המשיך והעיד כי בזמן שישב במכונית התובע "קראתי למישהו שישמע" (עמ' 9 שורה 20) ואז שכנו לחנות, פרויליך "הגיע בשלב שהאוטו נעצר" (עמ' 9 שורה 21). לדברי הנתבע, בשלב זה הוא שכב על ריצפת המכונית כשהוא חבול ומדמם, ופרויליך משכו מתוך האוטו "ונשכבתי על הריצפה" (עמ' 9 שורות 24 – 23) אלא שעדות זו עמדה בניגוד גמור ומוחלט לעדותו של פרויליך אשר העיד כי עמד בפתח חנותו (עמ' 19 שורה 15) ואז הנתבע "בא בריצה מכיוון החנות שלו אל הכיוון שלי ואמר לי בצעקה ובהתרגשות, הוא רץ על המדרכה... להזמין משטרה... הוא היה מחוץ לחנות שלי... אבל לא על הכביש, ואז הזמנתי ניידת" (עמ' 19 שורות 20-17), ובהתחשב בעובדה שפרויליך הוא עד הראיה היחיד לאירוע, ובהיותו עד אוביקטיבי, יש לתת לעדותו מידה מוגברת של אימון, ולקבוע כי תיאורו הדרמטי של הנתבע אינו אמת. בהמשך הסביר פרויליך כי נכנס לחנותו כדי להזמין משטרה, וכשיצא החוצה פעם נוספת, ראה את הנתבע "יושב מעל הנאשם" (התובע – ד.ג.), ואין ספק כי עדות זו תומכת בגירסת התובע אשר טען כי לאחר ששבר את זכוכית הויטרינה, ללא כוונה, יצא מהחנות ונכנס למכוניתו, אלא שהנתבע רץ אחריו והתנפל עליו בהיותו יושב במכוניתו והתיישב עליו, ומשכך, כל הסיפור על פיו כביכול גרר התובע את הנתבע מתוך החנות לתוך מכוניתו, לא היה ולא נברא.
פרויליך אישר בחקירתו כי "שניהם היו עם דם, לא יודע ממי היה הדם..." (עמ' 19 שורה 23) וגם עדות זו מחזקת את גירסת התובע אשר העיד כי דימם מהחתך בידו כתוצאה משבירת זכוכית הויטרינה. גם באשר למקור הדימום נתפס הנתבע כמי שאינו אומר אמת. בתחילה טען כי שכב על ריצפת המכונית (??) "חבול ומדמם" (עמ' 9 שורה 23), ובהמשך אף הוסיף כי הדם שנמצא על חולצתו "אני מניח שהיה שלי" (עמ' 12 שורה 10) וכאשר הופנתה תשומת ליבו לעובדה שהאדם היחיד שנפצע ודימם במהלך האירוע היה התובע, נאלץ הנתבע להודות כי "יכול להיות שהדם מהיד שלו עבר לחולצה שלי..." (עמ' 12 שורה 13) וכאשר נשאל מדוע טען לפני כן כי דימם, טען כי אינו זוכר "אם נשרטתי או נחבלתי..." (עמ' 12 שורה 16). מחקירת הנתבע בהליך הפלילי עולה כי בהודעתו במשטרה טען הנתבע כי הגיע אמבולנס של מד"א אבל הוא לא הוסע באמבולנס כי לא נראה לו שנפגע, אלא שבמהלך חקירתו בבית המשפט הודה הנתבע כי לא הגיע אמבולנס למקום, והוא לא ידע להסביר את הסתירה בדבריו.

למותר לציין כי מבדיקת עדותו של הנתבע בהליך הפלילי עולות עוד ועוד סתירות ופרכות, אולם דומני כי די בסתירות ובאי אמירת האמת שהתגלתה עד כה כדי לקבוע שהנתבע אינו ישר ואינו אמין, ואין לתת כל אמון בגירסתו.

משכך, הנני קובעת כי האירוע התרחש כדלקמן: התובע הגיע לחנותו של הנתבע לצורך גביית חוב. הנתבע סירב לשלם, או אז, בכעסו, חבט התובע בויטרינה, וכתוצאה מהחבטה נשברה הזכוכית והתובע נפצע. לאחר שבירת הויטרינה יצא התובע מחנות הנתבע, פסע לעבר מכוניתו והתיישב במושב הנהג. בזמן הליכתו של התובע אל עבר מכוניתו רץ הנתבע על המדרכה לעבר החנות השכנה של פרויליך וביקש ממנו להזמין משטרה, ומיד לאחר מכן פרץ בריצה אל עבר המכונית בה ישב התובע, התנפל עליו, התיישב עליו, ונשך אותו בידו. בשלב זה, התפתחה התכתשות אלימה בין השניים, במהלכה ניסה התובע לחנוק את הנתבע על מנת לאלצו לצאת מהרכב, או אז הגיע פרויליך לרכב, משך את הנתבע בידו, והוציאו אל מחוץ לרכב, והשכיבו על הרצפה.


עוולת התקיפה

8. עוולת התקיפה מוגדרת בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), והיא כוללת בחובה שלושה יסודות:

א. שימוש בכח נגד גופו של אדם.
ב. במתכוון.
ג. ללא הסכמתו.

מתיאור האירוע, דומה כי אין ספק שהתנהגותו של הנתבע תואמת את הגדרת המונח "תקיפה". התובע הוכיח כי הנתבע השתמש כנגדו בכֹח, וכן הוכיח שהנתבע עשה כן במתכוון. לעניין זה יובהר כי אילו היה מבקש הנתבע להימנע מעימות פיסי עם התובע, הרי שלא היה רץ אל עבר מכוניתו לאחר שרץ לפרויליך וביקש להזמין משטרה. מהתנהגותו של הנתבע עולה כי הוא צפה שבריצתו לעבר התובע הישוב במכוניתו הוא יגיע לעימות פיסי בינו לבין התובע, וכן עולה כי הוא רצה להגיע לעימות מכוון כזה, שאם לא כן, כאמור, היה נמנע מלגשת אליו. בשלב זה, ישב התובע במכוניתו ונראה כי רצה להימנע מעימות פיסי עם הנתבע (שכן עזב כאמור את החנות והתרחק באופן פיסי מהנתבע), משכך, העימות הפיסי בין השניים נגרם שלא בהסכמתו של התובע, ומתוך כוונה ברורה ומלאה של הנתבע לגרום לעימות זה.

יובהר, כי יסוד הכוונה בהוכחת התקיפה, הינו מרכזי, וחיוני להתגבשותה של העוולה, שכן באין כוונה – אין תקיפה, והיטיב לתאר זאת המלומד ד. קרצ'מר:

"... יש להבחין הבחן היטב בין יסוד הכוונה ובין יסוד הזדון. כוונה
פירושה, שאדם צופה תוצאה ידועה מפעולתו וחפץ בהתרחשותה.
לעומת זאת, זדון פירושו, שהמניע מאחורי המעשה של הפועל הוא
פסול. סעיף 23 לפקודה קובע במפורש, כי בעוולת התקיפה דרוש
יסוד הכוונה. פירוש הדבר, שתהיה אחריות אם התוקף צפה שמעשהו
יביא למגע פיסי בגופו של הנתקף, ושרצה בתוצאה זו"

(ד. קרצ'מר "דיני הנזיקין – העוולות השונות – תקיפה וכליאת שווא", המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, ג' טדסני, עורך, 1981 עמ' 8; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113, 125).

עוולת הנגישה

9. עוולה זו מוגדרת בסעיף 60 לפקודת הנזיקין, והיא כוללת מספר רכיבים אשר בהתקיימם מתקיימת עוולת הנגישה. בהתאם לסעיף 60 לפקודת הנזיקין, על התובע בגין עוולת הנגישה להוכיח פתיחתו של הליך נפל, בזדון וללא סיבה סבירה באופן שההליך סיכן את חירותו ו/או חיבל באשראי של הנפגע, ובסופו של דבר הסתיים ההליך לטובתו של הנפגע.
בסיפא לסעיף 60 נקבע כי "לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".
בעניין אשר בפניי, אין חולק כי בעקבות תלונת הנתבע, הוגש כנגד התובע כתב אישום. האם יש לראות בהגשת התלונה פתיחת הליך כמשמעו בסעיף 60 לפקודת הנזיקין? לעניות דעתי, התשובה לשאלה זו הינה שלילית, ויפים לכך דברי כב' השופט מצא בבג"צ 64/91 סלים חליף נ' משטרת ישראל פ"ד מז(5) 653, 659 בקובעו:

"מהוראת סעיף 60 סיפא לפקודה נובע, כי מסירת מידע כוזב בזדון
לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים איננה עשויה להעמיד לנפגע עילה
לתבוע את נזקיו ממוסר המידע על-פי עוולת נגישה. ואילו הוראת
סעיף 15(8) לחוק מעמידה הגנה מפני תביעה (וכן אישום) בשל פירסום
לשון הרע למי שבתום לב, ובהתקיים אחת הנסיבות אותן מונה הסעיף,
מסר תלונה לרשות מוסמכת. בצדק מציינת חברתי, כי הרעיון שביסוד
הוראות חיקוק אלו הינו, שמסירת מידע לרשות מוסמכת מנתקת
(כך, ברוב המקרים) את הקשר הסיבתי בין מקור המידע לבין הרשות,
שעליה מוטלת החובה לבדוק את אמינותו של המידע בטרם תנקוט
פעולה על-פיו. נמצא שבדוגמה הנזכרת לא תעמוד לנפגע עילת נגישה
כנגד מוסר המידע (אפילו אם פעל האחרון בזדון)..."

אמם הדברים נאמרו באימרת אגב, אולם משלא נקבעה הלכה אחרת בעניין, יש לראותם כאמירות המנחות את הערכאות הדיוניות (וכן ראה בג"צ 10271/02 אברהם פריד נ' משטרת ישראל מחוז י-ים; ת.א. (י-ם) 841/95 אהרן בן טובים נ' שרה ארנון שפירא).
לגישה זו מצטרף כב' השופט ש. לוין בספרו "תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד" (ירושלים, תשנ"ט-1999) בעמ' 47 בהבהירו:

"מקובל לחשוב שאין קיימת בישראל תרופה נזיקית כנגד מי שיוזם או
מנהל נגד יריבו mala fide הליך סרק, אלא לפי סעיף 60 לפקודת הנזיקין;
דא עקא שהיקפו של סעיף זה מצומצם להגשת קובלנה פלילית, הליכי
פשיטת רגל והליכי פירוק שלא כדין ואין הוא מתפרש על הגשת הליכים
בדרך כלל".

על תחולתה הצרה של עוולת הנגישה עמד גם פרופ' גנוסר במאמרו:

"למראית עין עילת נגישה תופסת לגבי הליכים פליליים, אך בסייגים
כה חמורים שאינם משאירים לה מקום בו תהיה לה תחולה למעשה.
(א) ראשית, מי הנושא באחריות בנזיקין? לפי לשון הפקודה, הוא
האדם הפותח (או הממשיך) בהליך. דין זה היה תואם את המצב
באנגליה, כשהיוזמה נתונה בידי מאשים פרטי, אך כיום, בישראל,
המאשים הוא המדינה המיוצגת... על פי רוב על ידי עובד צבור הנהנה
מחסינות רחבה למדיי... אשר לאזרח, אין בכוחו לפתוח בהליכים
פליליים אלא לגבי עבירות מועטות... על כל פנים נדמה שבארצנו
לא ישא המתלונן בשום אחריות בשל נגישה, הרי להלכה, אף אם
נקרא להעיד כעד הקטגוריה, המתלונן אינו אלא אדם "שמסר
ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים" (כלשון ס' 60) ופטור
משום כך מכל אחריות... פרוש צר נתמך במילה "למעשה"
(במקור: actually) המופיעה בס' 60 והמצמצמת כנראה... את
האחריות בשל נגישה לאדם שבעצמו פתח (או המשיך) את ההליך..."

(ש. גנוסר, "מטרד ליריב" משפטים ב (תשל"א-1970) 221 עמ' 245).

התובע מפנה לקיומה של הלכה סותרת לכאורה אשר נקבעה ברע"א 1808/03 יואב אגשם נ' רשות הדואר (טרם פורסם) בעמ' 2 (להלן: "פרשת אגשם") שם קבעה כב' השופטת דורנר כי

"הגשת תלונת שווא למשטרה, במתכוון או מתוך רשלנות, אינה
מסירה מן המתלונן את האחריות ומטילה אותה על כתפי המשטרה.
אכן, כאשר המשטרה, מטעמיה, מסרבת לגלות את שמו של המתלונן
עשויה היא לשאת לבדה באחריות אם היא עצמה התרשלה. וכך אומנם
הוחלט בבג"צ חילף. אך פשיטא, שהמוסר תלונה למשטרה, על-יסוד חשד
בלבד, ללא בדיקה כלשהי של העובדות, אחראי בנזיקין לנזק שנגרם."

(וכן ראה ת.א. (פ"ת) 8287/02 רוזן משה נ' הניג חיים), אלא שאינני רואה הדברים עין בעין עם התובע שכן מפרשת אגשם עולה כי תחילתו של ההליך היה בבית משפט שלום, שם עתר התובע לפיצוי הן על סמך עוולת הנגישה והן על סמך עוולת הרשלנות. מבדיקת פסק הדין עולה כי בית משפט השלום דחה את הטענות בדבר קיומה של עוולת הנגישה, וקביעה זו אושרה בסופו של דבר בבית המשפט העליון.

זה המקום לציין במלוא הצניעות כי הנני מצטרפת לאמירות בבג"צ 10271/02, לאמור בספרו של ש. לוין, ולאמור במאמרו של פרופ' גנוסר, ולעניות דעתי לא ניתן להגיש תובענה לפיצוי כספי בשל הגשת תלונת שווא בזדון על פי עוולת הנגישה.

כך או כך, אינני מוצאת לנכון להכריע בין הגישות שכן לעניות דעתי זכאי התובע לפיצוי בגין הגשת תלונת סרק, על פי עוולת הרשלנות כפי שיבואר בהמשך.

עוולת הרשלנות

10. כפי שציינתי, לעניות דעתי אין מתקיימת עוולת הנגישה בעניין אשר בפניי, אולם אין בכך כדי לפטור את הנתבע מאחריות נזיקית בגין הגשת תלונה שקרית במזיד, תלונת סרק אשר סללה למעשה את הדרך להגשת כתב אישום חמור כנגד התובע, כתב אישום אשר מן הסתם לא היה מוגש אלמלא הגשת התלונה השקרית. ודוק: אין הגשת כתב אישום בגין היזק בזדון לרכוש, כהגשת כתב אישום וסיכון להרשעה בגין איומים ותקיפה סתם, והעובדה שכתב האישום החמור אשר הוגש כפי שהוגש, בהתבסס על תלונה שקרית, היא זו שגרמה לתובע נזק, בגינו הוא זכאי לפיצוי כספי.
במה דברים אמורים? בע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון (פ"ד לט(1) 113, 126) (להלן: "פרשת גורדון") קבע בית המשפט:

"המחוקק קבע יסודות מסוימים, אשר בהתקיימם מגבשים אחריות
בעוולת הנגישה. אם יסודות אלה אינם מתקיימים, אין אחריות בנגישה.
אך לא נובע מכאן, כי אין אחריות כלל. "לעניין הנגישה, אין בה כל סימן
המצביע על הסדר שלילי" (ש' גנוסר, "מטרד ליריב – נגישה, קינטור
וטרדנות בהליכי משפט" משפטים ב(תש"ל-ל"א) 221, 238). על-כן,
אפילו לא מתקיים יסוד זה או אחר של עוולת הנגישה, עדיין יש מקום
לבחון, אם אין מקום לגבש אחריות בנזיקין על-פי עוולות אחרות,
כגון איסור לשון הרע או רשלנות".

וברע"א 1565/95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ (פ"ד נד(5) 638) חזר בית המשפט ואישר כי

"לצורך ההכרעה בערעור שלפנינו די לנו לקבוע, שמאז פסק הדין בעניין
גורדון אין עוד מקום לפקפק, כי נפגע מהליך שיפוטי, אשר ננקט על-ידי
יריבו תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליו (בהנחה וככל שהיא חלה),
עשוי למצוא את תקנתו במסגרת עוולת הרשלנות. הוא הדין במי שנפגע
מהליך שיפוטי שננקט נגדו במזיד, תוך שימוש לרעה בזכות הגישה לבית
המשפט. זאת, לא רק מפני שפגיעה במעשה מכוון היא, בעליל, יותר
חמורה מפגיעה שנגרמה עקב מעשה רשלני, אלא גם מפני שיסוד
ההתרשלות כולל, מניה וביה, גם מעשים מכוונים".

כמו גם דברי המחבר ש. לוין בספרו "תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד (ירושלים, תשנ"ט-1999)" עמ' 47:

"ההתפתחויות בשנים האחרונות בדיני הנזיקין, איפשרו במידה
מסויימת להרחיב את היקף פרישתה של עוולת הרשלנות גם על
מצבים חדשים, שאינם כלולים בגדרו של סעיף 60 האמור;
במסגרת זו מותר אולי לטעון שמי שעושה שימוש לרעה ב'זכותו'
לתבוע או להתגונן עשוי להיתבע בנזיקין מקל וחומר: אם הרשלן
צפוי להיתבע בודאי שכך הפועל במזיד שלא נהג כראוי".

ולענייננו, לצורך קביעת אחריות ברשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות:

א. קיומה של חובת זהירות החלה על מזיק כלפי ניזוק, הן במישור חובת הזהירות המושגית והן במישור חובת הזהירות הקונקרטית.

ב. הפרת החובה האמורה.

ג. הוכחת נזק כתוצאה מההפרה.

(ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113).

10.1 חובת זהירות מושגית¬ – במישור זה נבחנת השאלה האם קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של מזיקים לבין סוג מסויים של ניזוקים, כאשר המבחן הוא מבחן הצפיה של האדם הסביר, ובהתייחס לעובדות המקרה אשר בפניי, מדובר בחובת זהירות כללית ובלתי מוגבלת החלה מטבע הדברים בין איש לרעהו, ובין אנשים אשר מתקיימים ביניהם יחסי מסחר, ומשכך דומני כי אין, ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לחובת הזהירות המושגית – האוניברסלית בכל הנוגע ליחסים שבין אדם לחברו בכלל ובין אנשים המתרועעים אחד עם השני במסגרת עיסוקם, ועל כן הגעתי למסקנה כי בעניין אשר בפניי קמה חובת זהירות מושגית, ויפים לכך דברי בית המשפט בפרשת גורדון בקובעו:

"אכן, מצויות נסיבות עקרוניות, בהן הדין מבקש לצמצם את
האחריות ולשלול אחריות, גם במקום שהנזק הוא צפוי. בהעדרן
של נסיבות אלה הצפיות "הפיסית" היא גם הצפיות "המשפטית".
נמצא, כי הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי (כעניין פיסי)
חובה לצפותו (כעניין נורמאטיבי), אלא אם כן קיימים
שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף
יכולת הצפייה." (שם, בעמ' 129)

זאת ועוד, בפרשת גורדון מבהיר כב' הנשיא ברק (כתוארו אז) מהם השיקולים המיוחדים לצמצום חובת הזהירות המושגית בקובעו:

"כיצד ייקבעו קיומה או העדרה של חובת הזהירות המושגית?
המחוקק הניח נוסחה כללית, שעניינה מה שאדם סביר צריך
לצפות. המחוקק לא קבע כל הנחיה או הדרכה באשר לקביעת
צורך זה. בכך הוא אצל לשופט את התפקיד לצקת תוכן
לנוסחתו הכללית. תוכן זה נקבע על-פי שיקולים של
מדיניות משפטית..."מדיניות משפטית" אינה נוסחת קסם.
משמעותה היא איתור הערכים והאינטרסים הנאבקים
על הבכורה, מתן משקולות לערכים ולאינטרסים אלה,
ושקילתם במאזניים של צורכי החברה. בסוגיות שונות
הערכים והאינטרסים הרלוונטיים הם שונים, ומשקלם
היחסי שונה"

(עא 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון לט(1) 113, עמוד 130)

בעת שקילת האינטרסים השונים יש לזכור כי נטל ההוכחה, במצב בו קיימת צפיות פיסית, מוטל על הטוען להעדרה של חובת זהירות מושגית:

"כפי שראינו, הכלל הוא, שאם הנזק צפוי (במישור הטכני) –
ובשאלה זו נדון בהמשך – הוא מקים גם חובת זהירות מושגית.
"הנטל" מוטל איפוא על הטוענים להעדרה של חובה. יש להצביע,
אם כן, על שיקולים מיוחדים של מדיניות משפטית, שיש בהם
כדי להצדיק יצירתו של חריג, השולל את קיומה של חובת הזהירות
המושגית".

(עא 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון לט(1) 113, עמוד 131)

ומהו אותו אינטרס ציבורי בגינו ראוי להימנע מהטלת חובת זהירות מושגית על אדם המגיש תלונה כנגד אחר?

האינטרס הציבורי המחייב יצירת אקלים חברתי המעודד אזרחים
לתרום חלקם לאכיפת החוק, כשחשיבותה של תלונה על מעשה
עבירה הינה מכרעת לכך. מכך נגזר הצורך שלא להרתיע אנשים
ישרים ושומרי חוק להתלונן במשטרה כל אימת שמתעורר חשד
בלבם כי נעברה עבירה פלילית, ולמסור את גירסתם ללא חשש
כי יינזקו עקב כך שמילאו את חובתם האזרחית"

(עפ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל נא(4) 708)

אלא שאינני סבורה כי האינטרס הציבורי מצדיק את ההימנעות מהטלת חובת זהירות מושגית במקרים בהם הוגשה תלונה כוזבת ושקרית ביודעין ובמכוון. עמדה דומה ניתן למצוא בחקיקה ובפרשנות שניתנה לה במקרים דומים. כך למשל סעיף 81 לחוק העונשין מאפשר הטלת הוצאות הגנתו של נאשם אשר זוכה זיכוי מוחלט, על מתלונן אשר הגיש כנגדו תלונה חסרת יסוד ותוך אדישות לנכונות תוכנה (ע"פ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל נא(4) 708, עמוד 712). בדומה קובע סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת לא תהווה עוולה במקרים בהם התלונה הוגשה בתום לב, היינו כאשר המתלונן מאמין כי המידע אותו הוא מוסר אמת הוא, גם אם מתברר בדיעבד שמדובר במידע שאינו אמת, וזאת במנותק מן המניע להגשת התלונה, וזאת משום ש:

"לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי,
גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי
שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן
עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו
מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן"

(ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, לו(2) 141, עמ' 152-151).

מהאמור עולה כי הגשת תלונות כוזבות ושקריות ביודעין ובמכוון לרשויות המוסמכות לא רק שאינה מקדמת כל אינטרס ציבורי, אלא שהיא עומדת בניגוד לאינטרס הציבורי, ומשכך, מטעמי מדיניות שיפוטית והגיינה ציבורית, ראוי לקבוע קיומה של חובת זהירות מושגית במקרים של הגשת תלונה כוזבת במכוון.

10.2 חובת זהירות קונקרטית – במישור זה נבחנת השאלה האם קמה חובת זהירות בנסיבותיו הספציפיות של המקרה, כאשר גם כאן, כמו בשאלת חובת הזהירות המושגית, המבחן הוא מבחן הצפיות של האדם הסביר.

במקרה דנן עניין לנו באדם אשר הגיש תלונה שקרית למשטרה, תלונה אשר בגינה הוגש כנגד התובע כתב אישום חמור. התובע אף הגדיל לעשות, ובשום שלב לא התעשת ולא חזר בו מתלונתו הכוזבת. כך למשך העיד עדות שאיננה אמת בבית משפט במסגרת ההליך הפלילי שנפתח כנגד התובע בשל הגשת התלונה הכוזבת, והמשיך בדרכו הנלוזה בהגשת תצהיר שאינו אמת במסגרת התובענה דנן.

אין ספק כי אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות את הנזק שיגרום לרעהו בהגשת תלונה שקרית כנגדו, ומשכך, אין מנוס מהמסקנה כי בענייננו התגבשה חובת זהירות קונקרטית אשר הופרה על ידי הנתבע בהתנהגותו, במעשיו, ובעיקר בהגשת התלונה הכוזבת ובאמירותיו בבית המשפט.

הנזק

11. התובע תובע פיצוי בגין אובדן ימי עבודה, הוצאות כספיות בהליך הפלילי, נזק בגין נשיכתו, "נזק כללי", ונזקים בגין עוגמת נפש עקב הגשת תלונת שווא.

באשר לנזק בגין אובדן ימי עבודה – התובע לא צירף אסמכתא כלשהיא המעידה על אובדן ימי עבודה, ומשכך נדחית עתירתו.

באשר לנזקים בגין הוצאות כספיות בהליך הפלילי – התובע המציא שתי קבלות המעידות על תשלום סך 28,000 ₪, ובשיערוך להיום מאמצע התקופה, סך 34,774 ₪, אלא מאי? כנגד התובע הוגש כתב אישום בעבירות של איומים, תקיפה סתם והיזק בזדון לרכוש. התובע זוכה משני האישומים הראשונים, והורשע על פי הודאתו באישום השלישי, משכך, לעניות דעתי הוא אינו זכאי למלוא החזר הוצאותיו אלא להחזר חלקי בלבד, והנני מעמידה את הפיצוי בגין כך על סך של 23,200 ₪.

באשר לנזק בגין הנשיכה – לא ברור לאיזה נזק מכוון התובע. משלא הומצאה אסמכתא על הוצאה כספית שהוצאה בגין נשיכה זו, הנני יוצאת מתוך הנחה כי לא נגרמה לתובע הוצאה כספית. אלא מאי? התובע זכאי לפיצוי בגין עצם נשיכתו, והנני מעמידה פיצוי זה על סך 3,000 ₪.

באשר לעוגמת הנפש בגין הגשת תלונת שווא - הנני רואה את מעשהו של הנתבע בחומרה רבה, כאשר לחומרה זו שתי פנים. הפן האחד – ניצולה של משטרת ישראל ורשויות התביעה בדרך של הגשת תלונה שהביאה להגשת כתב אישום כנגד התובע, ניהול המשפט, וזיכויו של התובע משתי העבירות היותר חמורות, עבירת האיומים ועבירת התקיפה סתם וכל זאת על חשבון זמנו וכספו של הציבור. הפן השני – רצונו המכוון של הנתבע לגרום לתובע נזק בדרך של הגשת תלונת סרק כנגדו. אין ספק כי הגשת התלונה, וההליכים שהתקיימו בעקבותיה גרמו לתובע עוגמת נפש רבה ומיותרת, ומשכך הנני מעמידה את הפיצוי בראש נזק זה על סך של 25,000 ₪.

12. סוף דבר, ניתן בזאת פסק דין על סך 51,200 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 15% בתוספת מע"מ כחוק, ובצירוף הוצאות אגרה יחסיות לסכום פסק הדין.
סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתנה היום י"ג בסיון, תשס"ז (30 במאי 2007) בלשכתי.

דליה גנות, שופטת
ס. נשיא
003488/05א 126 אורלי ש.