שריפת רכב - תביעה לתשלום תגמולי הביטוח

המערערת: איי. אי. ג'י ביטוח זהב בע"מ

נ ג ד

המשיב: יהודה

פסק-דין
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופטת פליגלמן פנינה) מיום 20.4.06 בת"א 160023/02 אשר קיבל את תביעת המשיב לתשלום תגמולי ביטוח.

1. רקע

(א) רכבו של המשיב מסוג ג'יפ "סאנג יאנג" מוסו, מ.ר. 27-126-28 (להלן: "המכונית") בוטח בפוליסת ביטוח מקיף אצל המערערת מיום 9.11.00 ועד ליום 31.10.01 (להלן: - "הפוליסה").

(ב) בכתב התביעה שהגיש טען המשיב שביום 20.10.01 בשעה 19:15 במהלך נסיעה באיזור מחלף חולות הבחין שהנהגים שסביבו צופרים ומאותתים לו ועצר את המכונית, כדי לבדוק במה מדובר. הוא הבחין בעשן מתחת למכונית, וכאשר הרים את מכסה המנוע, פרץ עשן מהמנוע והמכונית עלתה בלהבות. המשיב הזעיק עזרה, וניסה לכבות את הדליקה בעצמו, אך עד להגעת מכבי האש למקום, נשרפה המכונית כליל.
(ג) המשיב פנה אל המערערת - מבטחתו בתביעה לתשלום תגמולי הביטוח, אך זו סירבה לשלם בטענה שהמשיב גרם במזיד להצתת מכוניתו.

(ד) לפיכך הגיש המערער את התביעה נושא ערעור זה.

2. פסק דינו של בית משפט קמא

(א) בית המשפט קבע ששתיים הן השאלות העומדות להכרעה:
האחת, על מי מוטל נטל השכנוע בדבר נסיבות פרוץ השריפה (ספונטנית או במזיד).
השניה, האם מדובר בשריפה ספונטנית או שמא בהצתה במזיד.

(ב) בית המשפט קבע שעל פי ההלכה הפסוקה נטל השכנוע מוטל על המערערת שעליה להוכיח שהמשיב הוא שגרם למקרה השריפה.

(ג) אשר לנסיבות הקונקרטיות קבע בית המשפט שהמערערת לא הביאה אפילו ראיות לכאורה לאחריותו של המשיב. בתוך תא המנוע נמצא מצת סיגריות של מכונית, קשור בחוטי נחושת לצינורות הסולר, כשהוא במצב לחוץ, ראש המצת בולט מחוץ לבית המצת ו-2 חוטי חשמל מחוברים לחוטי החשמל המקוריים. אולם, בית המשפט קבע שעל פי חוות דעתו של חוקר השריפות מטעם המערערת, אין זה ברור שהגורם לשריפה היה המצת, ויכולים היו להיות כשלים אחרים שגרמו לשריפה. בית המשפט ציין שהוא שותף לתהיותיו של עד התביעה- מר לוין, באשר ליכולתו של המצת לגרום לנזק, ודחה את טענות המערערת באשר לקבילות חוות דעתו של עד זה אשר בהיותו עד הזמה עיין בחוות דעתו של חוקר השריפות.
(ד) בית המשפט הוסיף וציין כי אף לו שוכנע שהמצת הוא שגרם לשריפה, לא עלה בידי המערערת להוכיח שהמשיב או מי מטעמו אחראי להימצאותו במכונית. חוקר השריפות זיהה את המכונית והמצת רק על פי הסבר טלפוני של השמאי, ואין בכך זיהוי ראוי. עוד נפסק שהמכונית היתה נגישה לכל אדם, ועל כן אפשר היה לעשות בה ככל שעולה על הדעת. בית המשפט קבע שהמשיב סיפק הסבר חלופי להימצאות המצת במכונית, בעת בדיקת חוקר השריפות, והסבר זה שומט את הקרקע מתחת לטענת המערערת. חוקר השריפות הודה כי ביכולתו להעיד על הגורם לשריפה, אך לא לקבוע שהמשיב הוא שהציתה.

(ה) בית המשפט מצא שגם התנהגותו של המערער במהלך האירוע ולאחריו אינה עולה בקנה אחד עם טענת ההצתה; המערער ישב במכונית בעת שנהגים אחרים הצביעו על העשן, התקשר למשטרה ופעמיים למכבי האש וניסה לכבות את הדליקה בעצמו. לו היה המשיב מעוניין בהרס מכוניתו לא היה מביים אירוע שריפה בכביש הראשי תוך סיכון חייו וחיי אחרים, והיה טורח לסלק מן המכונית את ההוכחות לאשמתו.

(ו) עוד נפסק כי טענות המערערת בדבר הידע, המניע וההזדמנות שהיו למשיב להצית את המכונית, כמו גם טענותיה בדבר סירובו לציין את מטרת נסיעתו והימנעותו מלהעיד את ביתו, מתרכזות בטפל ומעלות תהיות באשר להתנהלות המערערת בדחיית התביעה. במצב לחץ של שריפה וסיכון חיים, כך נפסק, יתכן שנעשות פעולות שאין להסבירן באופן הגיוני או לשחזרן כראוי. בית המשפט העניק משקל גם לכך שעל אף שהמערערת טענה למרמה, היא נמנעה מלפנות למשטרה בתלונה, המשיכה לבטח את המשיב ונטלה לעצמה את הראייה לאירוע השריפה.

(ז) נוכח האמור קיבל בית המשפט את התביעה וחייב את המערערת לשלם למשיב סכום של 79,542 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה ו-15% שכר-טרחת עו"ד ומע"מ.

3. טענות המערערת

ואלו טענות המערערת:

(א) בהטילו את נטל ההוכחה על המערערת התעלם בית המשפט מההלכה שדי ב"קצה ראיה" כדי להעביר את נטל ההוכחה אל המבוטח. בית המשפט שגה בסוברו שעליו להשתכנע "באופן מוחלט" שהגורם לשריפה הוא המצת, שכן רמת ההוכחה הנדרשת היא של "מאזן הסתברויות". משנמצא המצת בתא המנוע, כשהוא לחוץ אל צינורות עודפי הסולר, הרי שהמערערת עמדה בנטל, והיה על המשיב להוכיח שאין לו יד בדבר. הסברו של המשיב שהמכונית עמדה במהלך הלילה שלאחר הדליקה בחניון ועל כן כל אדם אחר עשוי היה לחבל בה - מופרך.

(ב) בידי המשיב היה לאשש את טענתו שהמכונית שנבדקה על ידי חוקר השריפות אינה מכוניתו. משלא עשה כן, היה על בית המשפט לזקוף זאת לחובתו. כמו כן, היה על בית המשפט לקחת בחשבון שלמשיב היו הידע והיכולת- בהיותו מכונאי רכב, כמו גם מניע - מצבו הכלכלי הרעוע, לביים את השריפה. עדותו של המשיב לגבי נסיבות השריפה היתה עדות יחידה שלא נתמכה בראיות, והימנעותו מלהביא עדים שיתמכו בגרסתו - צריכה לפעול נגדו.

(ג) בית המשפט שגה בפוסקו למשיב את מלוא שווי המכונית שכן על פי חוות דעת השמאי הרכב הוא רכב מסחרי, שעל כן יש להפחית את שווי המע"מ.
4. טענות המשיב

(א) המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא וטוען שאין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו, ובהם שאין קשר בין הימצאות המצת במכונית ובין השריפה, ואין כל יסוד לקשור אותו להימצאות המצת במכונית. מכל מקום, אין בהימצאות המצת במכונית כדי להרים את הנטל להוכחת מעשה זדון, ולו לכאורה. קביעת בית המשפט שהמצת והחוטים, שמוקמו במרכז המנוע, נותרו שלמים לאחר השריפה, בעוד גופים גדולים אחרים במנוע נשרפו דווקא בצד השמאלי, היא למעשה קביעה שהמצת לא היה במנוע בעת אירוע השריפה.

(ב) המערערת פגעה בטוהר הראיות כאשר חוקר השריפות מטעמה הוציא את המצת מן המכונית (בלא שהוגשה תלונה למשטרה). לפיכך, לא היה טעם שהמשיב יזמן חוקר מטעמו שיבדוק את המכונית, אשר נשרפה כליל באופן שאי אפשר היה לזהותה, ואין לזקוף זאת כנגדו.

(ג) בית המשפט פסק כדין למשיב את מלוא שווי המכונית שכן עסקינן ברכב פרטי כפי שעולה מהפוליסה ומעדות המשיב. המערערת גם לא טענה זאת בכתב ההגנה.

5. דיון והכרעה

(א) סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 (להלן: " חוק חוזה ביטוח") קובע: "נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו". השאלה על מי הנטל להוכיח שהמבוטח גרם במתכוון (או שלא במתכוון) למקרה הביטוח, העסיקה רבות את הפסיקה, והובעו בה דעות שונות שאותן סקרה לאחרונה השופטת ע' ארבל בפסק דינה בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על (2006)(4) 64) (להלן: "פסק דין המגן").

(ב) בפסק דין המגן אומצה הגישה שהביע הנשיא שמגר בפסק הדין בע"א 1845/90 סיני נ' מגדל, פ"ד מז(5) 661 (1993) הגורסת שנטל השכנוע להוכחת "היסוד השלילי" רובץ לעולם על המבטח. בית המשפט עמד על הטעמים לאימוץ גישה זו ובהם: חזקת החפות הקובעת כי רוב האנשים הם שומרי חוק ואינם מבצעים עבירות, הרצון לצמצם, בטווח הארוך, את כמות הטעויות המשפטיות בתנאי אי ודאות, יכולתו העדיפה של המבטח לפזר את הנזק, ציפיותיו הסבירות של המבוטח, החשש שחברות ביטוח תנצלנה את היתרון הדיוני הטמון בהעברת הנטל אל המבוטח, והעובדה שגישה זו מתיישבת באופן טוב יותר עם אופיו הצרכני המובהק של חוק חוזה הביטוח שמטרתו להגן על המבוטח מפני כוחו העדיף של המבטח (פסק דין המגן, שם בעמ' 74-77).

(ג) נוכח האמור, אנו תמימי דעים עם בית משפט קמא בקביעתו שנטל השכנוע מוטל על המערערת להוכיח את טענתה שהמשיב הוא שאחראי למקרה השריפה.

(ד) ואולם, שלא כבית משפט קמא, סבורים אנו שבמאזן ההסתברויות הרימה המערערת נטל זה, ועל כן עבר הנטל אל המשיב להוכיח את העדר מעורבותו במקרה השריפה. ודוק, בפסק דין המגן התמודד בית המשפט עם הטענה שיש להטיל את נטל ההוכחה על המבוטח מפני שהמידע באשר למעורבותו במקרה הביטוח נמצא בידיעתו המיוחדת. בדונו בעניין זה קבע בית המשפט כדלקמן:

"עצם העובדה שהמידע באשר למעורבות המבוטח בקרות מקרה הביטוח מצוי לעיתים בתחום ידיעתו המיוחדת, אין משמעה חיובו בנטל השכנוע, אלא במקרים המתאימים עשוי בית המשפט להסתפק בהבאת ראיות קלות ביותר מצד חברת הביטוח, כדי להעביר את נטל הבאת הראיות למבוטח. גם המבוטח, בעבור הנטל אליו, יוכל לצאת ידי חובתו על-ידי הבאת ראיות מופחתות (בשים לב לקושי בהוכחת יסוד שלילי), ויוכל להרים את הנטל באמצעות מסירת העובדות הידועות לו. בקביעת עוצמת הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא על מנת לשכנע כי המבוטח גרם במכוון לקרות מקרה הביטוח, יש להתחשב גם בכך שמדובר בייחוס מעשה פלילי בהליך אזרחי, אולם אין להפריז בשיקול זה, בשים לב לנחיתות האינפורמטיבית האמורה של חברת הביטוח. לסיכום, כמות הראיות שתידרש חברת הביטוח להביא כדי לעמוד בנטל השכנוע, וכן כמות הראיות שיהיה על המבוטח להביא כדי לסתור את הראיות שהביאה, מושפעות מהשיקולים האמורים, ותשתנינה לאור נסיבות העניין, ובמקרה של ספק - יזכה המבוטח בתביעתו (שם, בעמ' 78) (ההדגשה אינה במקור).

(ה) בענייננו קבע חוקר השריפות מר שלמה מאור (להלן: "החוקר"):

"לאחר בדיקת נסיבות פרוץ הדליקה, לאור העובדות, הממצאים, תשאול בעלי הרכב מר אייזק יהודה ועל סמך נסיוני כחוקר שריפות, אני בדעה כי הדליקה שפרצה ברכב מסוג סאנגיונג מוסו 602 בעל מספר רישוי 28-126-27, הינה תוצאה של ביום השריפה ברכב".

קביעתו זו ביסס החוקר על כך שמצת סיגריות של מכונית נמצא בתא המנוע, קשור בחוטי נחושת לצינורות הסולר, כאשר אל ראש המצת חוברו שני חוטי חשמל שהיו מונחים על חלקו העליון של המנוע, וחוברו לחוטי החשמל של המכונית.

(ו) קראנו היטב את חקירתו הנגדית של המומחה בבית משפט קמא, ולא מצאנו בסיס לקביעה לפיה הוא סבור שיכולים להיות כשלים אחרים שהביאו לשריפה. המומחה נשאל האם תיאורטית יכול להיות קשר (צ"ל כשל) באלטרנטור (ספק החשמל למצבר) שיצר גם ניצוץ והשיב כי "תיאורטית יכולים להיות כשל בהרבה רכיבים בתא המנוע שיכול לגרום לשריפה. בתמונה 20 רואים נתק בחוט חשמל או התכה שיכולים להיות כתוצאה מפגיעת האש אבל גם יכולים להיות מקור לפרוץ האש" (עמ' 13, שר' 9-12 לפרוט') (ההדגשה אינה במקור). ואולם, הן בחוות דעתו, הן בחקירה החוזרת (עמ' 16, שר' 7-9 לפרוט') הדגיש המומחה כי בדק את האפשרות לכשל במערכת החשמל ברכב, ומשלא מצא ממצאים היכולים לחזק סברה זו, שלל אותה.

(ז) המומחה אף הסביר את הפער בין מיקומו של המצת (שהיה מקור האש) ובין הופעת מוקד האש בצדו השמאלי של תא המנוע: "אם אתה מקבל בנקודת התזה של דלק מקור שמצית, ההתלקחות של הנוזל הדליק שמותז תתפתח לכיוון ההתזה של הנוזל הדליק, שבעצם אנחנו מקבלים הזנה של נוזל דליק לכיוון מסויים" (עמ' 11 ש' 1-4 לפרוט'). דהיינו, העובדה שצידו השמאלי של תא המנוע סבל נזק רב יותר נעוצה בנוזל דליק שהיה שם ושליבה את האש.

(ח) לפיכך, בנסיבות המקרה דנן, כאשר לפנינו ראיה ברורה לביום שריפה במכונית שהייתה בשליטת המשיב ושבה נהג, עובר נטל הראיה אל המבוטח כדי שיוכיח שידו לא היתה במעל. לשון אחר, במקרה דנן שבו קיימות ראיות ברורות שעסקינן בהצתה מכוונת של המכונית, אין להטיל על המבטחת את הנטל להביא ראיות ישירות למעורבותו של המבוטח בהצתה. די שהמערערת הוכיחה את עצם ההצתה המכוונת, כדי להעביר את הנטל למבוטח לשלול את מעורבותו בפרשה, בעיקר בשים לב שגם הנטל המוטל עליו, להוכיח את העדר מעורבותו, קל יותר.

(ט) במקרה שלפנינו, לא עמד המשיב בנטל זה. ודוק, אין אנו סבורים שטענה בעלמא שהמכונית היתה נגישה לכל לאחר השריפה, היא הסבר חלופי ראוי להימצאותו של המצת ברכב. המשיב לא הצביע על מאן דהוא שהיה בעל אינטרס "לשתול" ראייה זו במכוניתו, ואף לא הביא ראיות שיתמכו בעדותו לגבי נסיבות השריפה. לא מצאנו ממש גם בטענה בדבר אי זיהוי המכונית כיאות.
המשיב לא התמודד עם טענות המערערת בדבר קיום מניע כלל, ולא הפריכן. את הטענות בדבר ידע הנובע מהיותו מכונאי רכב והזדמנות – לא יכול היה להפריך כלל.

(י) בנסיבות אלו, ומשהוחזר נטל ההוכחה אל המשיב שלא הרימו, סבורים אנו שהיה על בית המשפט לדחות את תביעתו.
למעלה מן הצורך נציין שבעדות המשיב נתגלו סתירות באשר לדרך גילוי האש, וההתנהלות במקום. התעוררו גם תהיות שנותרו ללא פתרון – כמו מה הייתה מטרת הנסיעה, ולאן נסע. בנוסף על כך, המשיב לא זימן עד כלשהו מטעמו לתמיכה בגרסתו: האדם שאליו נסע ולא הגיע, או הבת – שאליה כביכול טלפן באופן מיידי. עדות המשיב נותרה עדות יחידה של בעל דין ובנסיבות העניין – בלתי מספקת.

6. סוף דבר
אנחנו מקבלים את הערעור ומבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא.
המשיב יחזיר למערערת את הסכום ששילמה לו ע"ח פסק הדין ויישא בשכר טרחת בא כוחה בסך 20,000 ₪ ומע"מ.

המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לצדדים, בדואר רשום.
ניתן היום כ"ז באייר, תשס"ז (15 במאי 2007) בהעדר הצדדים.

הילה גרסטל, שופטת
סגנית-נשיא
אב"ד רות רונן, שופטת אילן ש' שילה, שופט