תביעת פינוי נגד נכדו של דייר מוגן

בית המשפט אינו רק מקום בו מתבררות מחלוקות משפטיות. מדובר גם במקום המהווה לפעמים זירה להתנהלות טקטית. כפי שנראה במקרה שלהלן, יש תביעות שמוגשות לבית המשפט מתוך מטרה מוצהרת מסוימת, אולם בבירור מעמיק יותר ניתן להתרשם כי הסיבה להגשת התביעה הייתה אחרת לגמרי והתביעה הוגשה על מנת לתת יתרון טקטי לאחד הצדדים, גם אם הוא לא צד ישיר לסכסוך.

יש לכם שאלה?

פורום פינוי שוכר

פורום מקרקעין

להלן דוגמא למקרה כאמור. מדובר בתביעה אשר הוגשה על ידי דיירת מוגנת שהתגוררה בנכס שנמצא בבעלות מנהל מקרקעי ישראל. הדיירת גרה בנכס מכוח הסכם שכירות משנת 1956. מנהל מקרקעי ישראל הגיש תביעת פינוי כנגד הנכד של המבקשת ממקרקעין שתפס שלא כדין בסביבת הנכס המושכר. בית המשפט נתן פסק דין המורה על פינוי נכדה של המבקשת מהמקרקעין.

בתביעה זו, הדיירת ביקשה להצהיר כי לפסק הדין שניתן לא הייתה כל תחולה לגביה, וכי מנהל מקרקעי ישראל לא היה זכאי לפעול לפינויה מהנכס על פי פסק הדין או במסגרת הליך ההוצאה לפועל. במקביל להגשת בקשה זו, הגישה הדיירת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, בטענה שביצוע פסק הדין היה עלול לפגוע בזכויותיה. בית המשפט נעתר לבקשה והוציא סעד זמני של עיכוב ביצוע פסק הדין. על מנת לחדד, יודגש כי פסק הדין המקורי ניתן כנגד הנכד וקבע כי עליו להתפנות ממקרקעין סמוכים. ברגע שיש עיכוב ביצוע לפסק הדין, העיכוב חל גם על פינוי הנכד.

המסגרת החוקית לפינוי דייר שלא היה צד לתביעת הפינוי

כעיקרון, תובע שקיבל פסק דין המורה על פינוי נתבע מסוים מהנכס, יכול לבקש את ביצוע פסק הדין גם לגבי צד שלישי שמחזיק באותם המקרקעין, וזאת על פי חוק ההוצאה לפועל. צד שלישי מנגד, יכול לפנות לראש ההוצאה לפועל לעכב את הפינוי על מנת שהוא יוכל לפנות לבית המשפט באותו העניין, אם הוא הוכיח כי להנחת דעתו של ראש ההוצאה לפועל כי הוא זכאי להחזיק באותם מקרקעין. בית המשפט ציין כי קביעה זו הינה סבירה, וזאת על מנת למנוע מפולשים להתחלף ביניהם (ולאחר מכן לטעון כי פסק הדין לא חל על הפולש הספציפי שנכנס לנכס).

בית המשפט קבע כי במקרה הנוכחי הוא לא נדרש להכריע בזכות מנהל מקרקעי ישראל לדרוש את פינויה של הדיירת מכוח פסק הדין, וזאת משום שמנהל מקרקעי ישראל הכריז כי הוא לא יפנה להוצאה לפועל לבקשת את פינוי הדיירת, והוא לא התכוון לעשות כן. יתר על כן, המנהל לא מכחיש את זכויותיה של הדיירת בנכס, והמחלוקת האמיתית נגעה לגבולות הנכס. במחלוקת זו, נקבע כי על נכדה של הדיירת לפנות את המקרקעין עליו הוא שוהה. כלומר, התביעה הייתה תיאורטית לחלוטין, שכן המנהל בכלל לא התכוון מלכתחילה לפנות את הדיירת, אלא רק רצה בפינוי הנכד.

בית המשפט ציין כי נראה היה שהדמות אשר עמדה מאחורי הקלעים גם בבקשה זו הייתה - הנכד. נקבע כי ניכר שהנכד ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין נגדו, תוך כדי שהוא "מסתתר תחת בקשותיה המשפטיות של הסבתא, מבלי שיש לה קשר ישיר לסכסוך". המבקשת גם לא הובאה להעיד כלל, ולכן קשה להשתחרר מרושם זה. לסיכום, התביעה נדחית. המבקשת נדרשת לשלם למנהל הוצאות שכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ₪.