תי המשפט פשר 001400/07 בשא 8153/08
בית משפט מחוזי תל אביב-יפו

28/01/2009

כבוד השופטת ורדה אלשיך – סגנית נשיא

עו"ד גונן קסטנבאום
בתפקידו כמנהל מיוחד של חברת א.נ. אלקטריק מרקט בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד נתן מאיר ואח' המבקש:

-- נ ג ד --

1. צ.נ. בניני איכות בנתניה

2. נחום עזרא

ע"י ב"כ עו"ד שמואל אריאלי

3. כונס הנכסים הרשמי

ע"י ב"כ עו"ד טובה פריש המשיבים:

פסק דין

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין מנהל מיוחד, לבין רוכש אשר חתם מולו על הסכם רכישה, אך אין מחלוקת כי לא עמד בתשלום התמורה המוסכמת. אין אף ספק, כי לרוכש ניתנו הארכות מועד, כולל בהסכם פשרה אשר נחתם בין הצדדים בפעם הראשונה בה התגלגל הסכסוך לערכאות. אלא, שחרף האמור לעיל, התמורה לא שולמה במלואה, ושיקים שנמסרו למבקש חוללו בהעדר כיסוי מספיק לפרעון.

כעת, ובמאוחר, העלתה המשיבה טענה כי למעשה הוטעתה, וחתמה על ההסכם מתוך הנחה כי קיים מלאי בערך גבוה, אלא שבפועל, לטענתה, הוסיף המנהל המיוחד ומכר את המלאי טרם העברת החזקה, כולל – לשיטתה – מכר למקורבים, במכירים נמוכים מאד. כבר בשלב זה אעיר, כי בכל הנוגע לטענת המכר למקורבים, לא הוצגה בפני ולו ראשית ראיה, להבדיל מטענות בעלמא. מאידך גיסא, בכל הנוגע למכר במבצעים ובמחיר נמוך, עולה כי כך נהג אף מנהל המשיבה, כאשר בוצעה מכירה מוסכמת על חשבון התמורה. הדבר עולה במפורש מחקירתו, כדלקמן:

"ש. אתה נתת לסוחרים כל מיני הנחות שונות ומשונות על מכיר עלות המחירה?

ת. כל דבר נעשה בהסכמתך (בהסכמת המנהל המיוחד - ו.א).

ש. מציג לך מסמך שכתוב בכתב יד של מר אפרתי שהוא מאפשר לסוחרים למכור להם פלאזמות ב-32% מערך עלות.

ת. אנחנו מדברים על ממוצע של 50% מערך הסחורה שנמכר.

ש. אתה אישרת למכור לסוחרים ב-32% את הטלוויזיות?

ת. מדובר כאן על 65,000 ₪ מתוך סחורה של 5.5 מיליון ₪.

ש. אישרת לסוחרים למכור מוצרים אחרים בהנחות שונות?

ת. הכל בידיעתך, אני נתתי הנחות, היו הנחות."

הקדמתי בציטוט קטע זה מן החקירה, משום שדומה כי הוא מלמד במידה רבה על המכלול, וזאת הן בעניין הרושם שהותירה עלי עדות מנהל המשיבה, והן בכל הנוגע לפועלו, אשר אינו עולה בקנה אחד, בהכרח, עם טענות בא-כוחו. לצד המסקנה, כי המשיבה, אף שהיא מלינה על אורח המכר שביצע המנהל המיוחד, נקטה בעצמה באותם אמצעים (ואין נפקא מינא, לעניין זה, האם הדבר נעשה באישור המנהל המיוחד עם לאו).

אלא, שנקודה חשובה יותר, אשר ניתן לראותה היטב בקטע זה מן החקירה, כמו גם בחלקים אחרים ממנה, היא אורח העדות והאמון – או ליתר דיוק, חוסר האמון שהיא מעוררת. עדותו של מנהל המשיבה היתה, לטעמי, מתחמקת ובלתי אמינה, כאשר לא אחת הוא נמנע מלענות תשובה במישרין לשאלות קשות, העשויות להציג התנהלות הסותרת את טענותיו.

בסופו של דבר, לאחר עיון בכתבי הטענות ובנסיבות המקרה, ולאחר שמיעת החקירה, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, וכי עמדתה של המשיבה הינה התנגדות בחוסר תום-לב, המנסה לתרץ בדיעבד אי תשלום תמורה חוזית, וזאת חרף ארכות ופשרות שניתנו לה בנדיבות. למעשה, דין עמדת המשיבה להדחות בשתי-ידיים, מכוחו של כל אחד מהטעמים הבאים, קל וחומר נוכח משקלם המצטבר:

1. הטענה בדבר כשל-תמורה, קרי, ערך מלאי נמוך כסיבה לאי-תשלום, הועלתה במאוחר מאד, באורח הנראה על-פניו כבלתי אמין. זאת, כאשר מספר פעמים קודם לכן, לא הועלה הטעם דנן, אלא התבקשו הארכות, והמשיבה התנהלה באורח הסותר את טענותיה דהיום.

2. עמדת המשיבה מתעלמת במפגיע מסעיף 6.2 בחוזה המכר, אשר מאפשר למנהל המיוחד למכור מתוך המלאי.

3. ברמה העובדתית, טענות המשיבה נמצאו מתחמקות, לא אמינות ונגועות בסתירות. כך, בין היתר, אף לגבי השיקים שחוללו, כמו-גם בנקודות חשובות אחרות.

אתייחס לטעמים כסדרם.

4. אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי רוכש סביר המגלה כשל-תמורה, קרי – כי המלאי שרכש שווה באורח ניכר פחות ממה שהובטח לו, מעורר טענה זו ומיד, ולא משתהה בהעלאתה, ו"מסתפק" באי-תשלום חוזר ונשנה. במלוא הכבוד הראוי לבא-כוחה המלומד של המשיבה, הרי שהוכח באורח הנעלה מספק, כי פעם אחר פעם, ביקש מנהל המשיבה אורכות לתשלום, תוך שהוא מרמז (או שמא יותר מכך), כי הוא מצוי בקשיי תזרים. מדוע, שרוכש אשר הינו נפגע הפרה יסודית או כשל-תמורה, ימלא פיו מים באורח שכזה, תחת להעלות מיד את הטענה, כי מאחר ולא קיבל את התמורה המוסכמת, אין הוא חב בתשלום כלשהו לחברה?

זאת ואף זאת; הדבר מקבל משנה תוקף, נוכח העברת השיקים שחוללו; הכיצד מעדיף בעל-עסק סביר, להגיע למצב בו הוא נותן המחאות שמחוללות בעת הפרעון (על כל המשמעות הכבדה שיש לכך, מבחינת דיני השטרות), תחת לטעון את הטענה הפשוטה, כי אין הוא חב כלל ועיקר בתשלום (או למצער, בתשלום נמוך יותר) נוכח ערכה הנמוך של הסחורה?

להשלמת התמונה אעיר, כי טענת המשיבה בעניין השיקים – כי "הוסכם" שלא לעשות בהם שימוש, נטענת בלא בדל של ראיה. זאת ואף זאת; מנהל המשיבה סתר את עצמו בחקירה, כאר נשאל על נקודה זו. תחילה טען, כי "סיכם עם המנהל המיוחד" שלא יפקיד את השיקים (אגב שהוא מודה, שורה קודם לכן, שלא היה להם כיסוי, ובלא כל בדל ראיה פוזיטיבית לעניין אותו "סיכום בעל-פה"). אלא, שאז, עומת עם סעיף אחר בתצהירו, כדלקמן:

"ש. בתצהירך בסעיף 29, טענת שניצלתי את תזרים המזומנים של החברה בכך שביקשתי שתפקיד מיליון וחצי עד שתערך התחשבנות?

ת. זה נכון, אתה שינית את תנאי ההסכם.

ש. מה נכון, שסיכמתי איתי שלא אפקיד את הכסף, או שביקשתי מליון וחצי ש"ח?

ת. באותה עת לא ביקשת ממני שום דבר. יחד עם זה שינית את תנאי ההסכם".

עינינו הרואות, כיצד מנהל המשיבה סותר את עצמו שוב ושוב, אגב שהוא נמנע מתשובה עניינית, וכעת משליך יהבו על שינוי לכאורה בתנאי ההסכם. אלא, שמעבר לכך, די להדגיש, כי ספק גדול אם ניתן לקבל כלל ועיקר טענה להסכמה בעל-פה, הנראית כמנוגדת לחלוטין למצוות החוזה בכתב, מה גם שהיא מגובה בטענות שלא הוכחו כלל ועיקר , מעבר לטיעון בעלמא.

כך או כך, הסבר להתנהלות בלתי-סבירה זו, של העלאה בדיעבד של "גרסה כבושה" לאי-התשלום, אין.

5. סעיף 6.2 לחוזה קובע במפורש, כדלקמן:

"מובהר ומוסכם על הצדדים כי על אף המפורט בנספחים א' - ב' להסכם זה, מצבת המלאי עשויה להשתנות מעת לעת, ועד ליום מסירת החזקה (להלן: ההפרש במצבת המלאי) והמפרק הזמני יהיה רשאי למכור חלק מהמלאי עד ליום מסירת החזקה".

דבר זה משמיט למעשה את הקרקע מתחת לטענה כאילו עצם מכר המלאי (להבדיל מסוגיות הקשורות בהתחשבנות) הינה הפרת הסכם מצד המבקש. זאת, במיוחד נוכח היותו של הממכר כפוף לתניית As is (סעיף 7 להסכם). לכל היותר, יכולה היתה הרוכשת להעלות, בדיעבד, סוגיות הכרוכות בהתחשבנות, אולם בוודאי שאין בכך הפרה כלשהי המאפשרת לה שלא לשלם את התמורה המוסכמת פעם אחר פעם, ולעשות בכך דין לעצמה. זאת, במיוחד נוכח העובדה, כי ההסכם מבהיר במפורש (סעיף 6.3) כי ההתחשבנות תבוצע לאחר תשלום התמורה.

6. כפי שהבהרתי במהלך החלטתי זו, גרסת המשיבה אינה אמינה בעיני אף ברמה העובדתית, ומשקלה הראייתי של עדות מנהלה הינו נמוך במקרה הטוב, ופועל לרעתו במקרה הרע. עדות זו, לשיטתי, אך מחזקת את החשד כי המשיבה לא שילמה את התמורה בשל קשייה הכלכליים (סוגיה המתחזקת נוכח חוסר הכיסוי להמחאות), ואך בדיעבד היא מנסה, בעזרת פרקליטה, להמציא יש-מאין עילות משפטיות אשר יצדיקו את ההפרה היסודית שחטאה בה.

להשלמת התמונה, אעיר, כי דברים אלו משתקפים אף במקום בו עומת מנהל המשיבה עם תנאי ההסכם שאינם נוחים לו, תוך "תזכורת" כי חתם על הדברים והכל נעשה בהסכמתו. על כך השיב אך כי:

"עשיתי את זה לבד, ללא התייעצות עם עורך-דין"

כל זאת, כאשר התשובה באה מפיו של מנהל חברה אשר ניגשה, מרצונה החופשי, לרכש נכסי חברה חדלת פרעון (!). האם סבר מנהלה, באמת ובתמים, כי תשובה כגון זו תתקבל כהצדקה להפרת חוזה?

סוף דבר; מכוחם של כל הטעמים דלעיל, קל וחומר נוכח משקלם המצטבר, דין הבקשה להתקבל, כולל בחלקה הנוגע לערבותו האישית של מר עזרא.

בנסיבות המקרה, ישאו המשיבה ומר עזרא, ביחד ולחוד, בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 30,000 ₪ בתוספת מע"מ אשר ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ג' בשבט, תשס"ט (28 בינואר 2009), בהעדר הצדדים.


ורדה אלשיך, שופטת

סגנית נשיא


 


עודכן ב: 01/07/2010