במסגרת הניסיון של המחוקק להילחם בתופעה של גזענות בחברה הישראלית, חוקק בשנת 2000 החוק לאיסור הפליה במוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "החוק").
במסגרת החוק נקבע פיצוי ללא הוכחת נזק, למי שהוכיח כי חווה אפליה אסורה, לפי הסעיפים השונים של החוק. במקרה שלפנינו ניתן לראות את האופן בו בית המשפט פוסק פיצויים אלה, ואת האופן בו הוא קובע את שיעורם.
יש לך שאלה?
פורום נזיקין
התובעים, שהיו ערבים ישראלים, הגישו תביעה כנגד חברה אשר החזיקה נכס בחיפה, לצורך קיום אירועים ומסיבות, שהיה ידוע כמועדון ה"סיטי הול" (להלן: "המועדון"), ובעליה.
התובעים טענו כי ביום ה-11.11.2006 הגיעו למועדון וביקשו להיכנס אליו, אולם המאבטח בכניסה לא אפשר להם לעשות כן. לעומתם, מכר ישראלי שלהם כן הצליח להיכנס למועדון.
התובעים גרסו כי הכניסה מועדון נמנעה מהם בשל חזותם ובשל לאומם הערבי, ולכן דרשו לחייב את הנתבעים בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪, לכל אחד מהם, בהתאם לחוק, וכן בפיצוי בסך 10,000 ₪ לכל אחד,בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם.
מנגד, הנתבעים לא הכחישו כי נמנעה מהתובעים כניסה למועדון, אולם ביקשו להציג הסברים חלופיים, וטענו כי לא נהגו באופן מפלה. הנתבעים טענו כי ביקשו לשמור על שלום הציבור ובאי המועדון, כי היה מדובר במסיבה סגורה אליה התובעים לא היו מוזמנים. לבסוף, הנתבעים טענו כי היה לדחות את התביעה משום שהיה מדובר בתובעים סדרתיים.
הכרעת בית המשפט
לאחר שמיעת כלל העדויות ובחינת הראיות, השופטת קיבלה את התביעה. השופטת ציינה כי העדויות של התובעים ושל חברם, אשר נכנס למועדון, היו עקביות. כמו כן, השופטת התרשמה מסרטונים של התובעים אשר צולמו באמצעות מכשירי הטלפון הנייד. שלישית, הנתבעים לא העידו את המאבטח אשר אסר את הכניסה על הנתבעים, אלא מאבטח אחר, אשר ביקש להסביר את הנהלים.
השופטת עמדה על כך שהמועדון היווה "מקום ציבורי" לצרכי החלת החוק, ומשנמנעה מהנתבעים כניסה, לעומת חברם היהודי בהיר העור, הוכחה האפליה.
הנתבעים לא הצליחו להוכיח כי לא היה מדובר באפליה אסורה. כך, הנתבעים לא הוכיחו כי התובעים היוו סכנה כלשהי. גם טענת הנתבעים כי היה מדובר במסיבה סגורה נדחתה על ידי השופטת, אשר ציינה כי בפני חברם של התובעים לא עלתה טענה זו, וכן לא בוצעה בדיקה האם שמו הופיע ברשימת המוזמנים. השופטת דחתה גם את הטענה שהיה מדובר בטעות של המאבטח, שכן הוא כלל לא העיד בפני בית המשפט.
השופטת קבעה כי גם אם היה מדובר בתובעים סדרתיים, לא היה ניתן ללמוד מכך על חוסר תום ליבם בהגשת התביעה. לתובעים הייתה זכות מלאה לבחון את היישום של החוק במועדונים שונים, ולהגיש צביעה במקרים בהם מדיניות המקום לא תאמה את הוראות החוק.
לאור כל האמור לעיל, השופטת קבעה כי הוכחה אפליה אסורה של הנתבעים כנגד התובעים. עם זאת, באשר לגובה הנזק, השופטת לא הייתה יכולה להתעלם מכך שהתובעים תכננו את קרות האירוע, וכי הגישו בעבר תביעות דומות.
השופטת הסיקה מכך שלא היה ראוי לפסוק לזכותם את מלוא הפיצוי הקבוע בחוק, שכן מטרתו הייתה לכפר את עוגמת הנפש שנגרמה להם, ובמקרה זה הועמדה בספק. לסיכום, בית המשפט קיבל את התביעה, וחייב את הנתבעים בתשלום סכום של כ-28,000 ₪ לכל אחד מהתובעים.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
