נהיגה בפסילה בטענה שלא התקבל פסק הדין, האמנם?

בית המשפט דחה את טענות הנאשם ובא כוחו בדבר היעדר מודעות לשלילת הרישיון וקבע כי השניים עצמו עיניים. כלומר, הן הסנגור והן הנאשם היו מודעים לדיונים שנערכו במסגרת ההליך השיפוטי וציפו למתן החלטה בערעור. כעבור זמן סביר, משזו לא הגיעה, היה עליהם לבדוק את הסיבה לכך ולפעול להשגתה. הם נמנעו מבדיקה זו והשופט קבע כי הדבר היה מכוון. לכן, נקבע כי לנאשם הייתה ידיעה בדבר שלילת רישיונו והוא הורשע.

יש לכם שאלה?

פורום נהיגה בשכרות

פורום מהירות מופרזת

פורום דוחות תנועה

במקרה זה, נערך דיון בשאלת מודעותו של הנאשם לשלילת רישיונו. ביוני 2004, רישיון הנהיגה של הנאשם נפסל למשך שישה חודשים והוא חויב בתשלום קנס. על כך הוגש ערעור. הוצאת הפסילה לפועל נדחתה עד לאחר מתן החלטה בערעור. טיעוני הנאשם בערעור נשמעו באוקטובר 2004 ובית המשפט החליט על שליחת ההחלטה בדואר, תוך דחיית מתן ההחלטה בשבועיים.

בסוף אוקטובר 2004, ניתן פסק דין שדחה את הערעור. אולם, בא כוחו של הנאשם טען כי לא קיבל את ההחלטה במשך שנתיים. זאת משום שעורכי דינו של הנאשם הוחלפו טרם שלב הערעור. קרי, עורך הדין שייצג את הנאשם בהליך בערכאה הראשונה היה שונה מעורך הדין שטען בערעור. על פי רישומי בית המשפט, דחיית הערעור נשלחה לעורך הדין הראשון של הנאשם, אשר אישר את קבלתה, אך נמנעה מלהודיע לעורך דינו הנוכחי של הנאשם. לאורך תקופה זו, הנאשם המשיך לנהוג ברכבו, עד אשר נעצר על ידי המשטרה ואז נודע לו לטענתו על דחיית ערעורו. בנוסף, במהלך התקופה, הנאשם לא קיבל כל הודעה באשר לאי תשלום הקנס.

טיעוני הצדדים

התביעה טענה כי פסק הדין הראשון שניתן בעניינו של הנאשם היה בתוקף. כלומר, ההחלטה על עיכובו נבעה בשל רצונו של הנאשם לערער. משנדחה הערעור, בוטל עיכוב פסק הדין והא חזר לתוקף, גם אם הנאשם לא ידע אודות דחיית הערעור. נטען כי על הסנגור היה להוכיח כל טענה באשר לעיכוב או אי תחולה, ובהיעדר הוכחה זו, לא היה ניתן לפטור את הנאשם מאחריות.

מנגד, סנגורו של הנאשם טען כי לא קמה כל חובה שבדין לברר ולבדוק האם ניתן פסק דין בעניין הנדון. חובה זו לא קמה הן לנאשם והן לעורך דינו. כלומר, כל עוד לא הגיעה החלטת דחיית הערעור ליעודה, הרי שמבחינת הנאשם ובא כוחו, היא לא ניתנה.

דיון והכרעה

השופט חזר על ההלכה המשפטית שקבעה כי התביעה לא הייתה צריכה להוכיח כי הודע לנהג באופן אישי אודות פסילתו, ודי היה בהודעה לכתובת רשומה, לרבות הודעה על ידי פקיד או איש רשות על גזר הדין. כלומר, טענת נאשם כי לא ראה בפועל את המסמך לא הייתה מתקבלת על פי הלכה זו. על כן, נשאלה השאלה האם היה ניתן להמיר את הידיעה אודות פסק הדין ב"עצימת עיניים".

על פי ההלכה המשפטית, מצב זה שקול בעיני החוק לידיעה ממשית שכן, הנאשם נמנע מלבחון אירועים חשודים לגביהם קם חשש כי הם היו אסורים. זאת עקב היעדר רצון לדעת על אמיתות העובדות. לאור האמור לעיל, נקבע כי הנאשם ובא כוחו לא יכלו לטעון לאי ידיעה בעניין קיומו של פסק הדין, שכן הם נכחו בדיוני בית המשפט שהתנהלו בעניין. בנוסף, על עורך הדין היה לדעת מהו פרק הזמן הממוצע לקבלת פסק דין בעניין שכזה ולברר מדוע הוא לא ניתן בעניינו.

לחלופין, היה עליו לבחון מדוע פסק הדין לא התקבל במשרדו. בא כוחו של הנאשם טען כי בשל העומס שאפיין את בתי המשפט דאז, הוא סבר כי היה מדובר בפרק זמן סביר. אולם השופט דחה טענה זו. לשיטתו, תיק מסוג זה לא הצדיק עיכוב של שנתיים במתן פסק הדין ועל הסנגור היה לפעול לבירור העניין, לרבות באמצעות בדיקה באינטרנט. הנאשם ובא כוחו נמנעו מכך, ולכן נפסק כי התקיימה לגביהם "עצימת עיניים". כלומר, הם לא היו מעוניינים לדעת מה היו תוצאות הערעור, אך חוסר רצון זה עלה לכדי ידיעה. על כן, הוא הנאשם הורשע בנהיגה תחת פסילה וללא ביטוח.