עתירה מנהלית עקב זיהום הסביבה

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את בקשת העותרת ופסק כי לא הייתה מניעה לאפשר את הקמת טחנות הקמח באזור התעשייה בו שכן מפעלה של מגישת העתירה. נקבע כי החלטת וועדות התכנון שהתירו את הקמת הטחנות התקבלה על בסיס חוות דעת מקצועיות ועוגנה בבדיקות עובדתיות, שנעשו במסגרת הליך מנהלי תקין. לכן, לא היה מקום לקבל את בקשת העותרת. 

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט עתירה בבקשה לבטל את החלטת ועדת ערר מחוז צפון, המשיבה, לאפשר הקמת טחנות קמח באזור התעשייה הסמוך למפעלה של העותרת, חברה לייצור מוצרי חלב.

טיעוני הצדדים

לטענת העותרת, הקמת טחנות קמח באזור הייתה עלולה ליצור מפגעים סביבתיים אשר היו פוגעים באיכות מוצרי החלב המיוצרים, לרבות מניעת יצור זה כליל. בנוסף, נטען כי המפעל הוקם דווקא באזור זה לאור ההבטחה "לתעשייה מתקדמת ונקייה" כפי שהופיעה בתוכניות המתאר. לדידה, טחנות הקמח לא עמדו בסטנדרטים של תעשיה מסוג זה. לא זו אף זו, ההחלטה להקים טחנות קמח באזור התעשייה נבעה משיקולים כלכלים בלבד ולא משיקולים מהותיים ועניינים.

העותרת התנגדה בעבר לבקשת בעלי הטחנות לקבל היתר בניה, כאשר הועדה המקומית שדנה בעניין דחתה את התנגדותה. כנגד החלטה זו הוגש ערר לוועדת תכנון ובניה מחוזית, אך גם הוא נדחה. לשיטת העותרת, ההחלטה ניתנה בהרכב חסר שכן, לא נכח מהנדס בוועדה. לכן, דינה היה בטלות, מכוח סעיף 12א לחוק התכנון והבנייה. בנוסף, לא נמסרו לעותרת חוות הדעת של משרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה בעניין. אי המסירה עלתה לכדי פגיעה בזכות הטיעון של העותרת ונוצר פגם שירד לשורש העניין.

ועדת הערר, המשיבה הראשונה, טענה כי לא היה כל פגם בהחלטות מוסדות התכנון. לדידה, הרכבה החסר של ועדת התכנון המחוזית לא עלה לכדי פגם מנהלי, שכן ההחלטה התקבלה על ידי ארבעה חברים שהוו מניין כנדרש בחוק. בנוסף, נטען כי לא נשללה זכות הטיעון של העותרת שכן, המידע אשר היה מצוי בחוות הדעת לא השליך על עניינה. המשיבה הוסיפה שהעותרת לא העלתה טענה זו בפני וועדת הערר, ולכן היא הייתה מושתקת מלטעון לפגם מנהלי במעמד דנן.

המשיבה השנייה, ועדת התכנון המקומית הוסיפה כי העותרת השתהתה בהגשת התנגדותה להקמת המפעל וכי לא היה ממש בטענתה כנגד חוסר התאמתה של טחנת הקמח לאופי אזור התעשייה. קרי, טחנת הקמח הייתה תעשייתה מתקדמת ונקייה והתנגדותה של העותרת נבעה מרגישות מפעלה לאבק חיטה.

טחנת הקמח, המשיבה הרביעית, טען כי העותרת לא חשפה בפני בית המשפט עובדות מהותיות להכרעה, כגון הזיהום הסביבתי שנגרם על ידי מפעלה שלה וקיומם של מפעלים בעלי אופי דומה סמוך. לשיטתה, לא היה מקום להתערב בהחלטת וועדת התכנון המחוזית שהטילה על המשיבה החמרות בנושא הסביבה על מנת להימנע מיצירת מפגע סביבתי.

דיון והכרעה

לאחר שמיעת הטענות השונות, השופט פסק לטובת המשיבות והורה על דחיית העתירה. השופט דחה את טענתה של העותרת באשר לקבלת החלטה בהרכב חסר. נקבע כי על פי סעיף 42 לחוק התכנון והבנייה, ארבעת החברים שנכחו בישיבה מילאו את דרישת הנוכחות והוו מניין מתאים.

השופט הבהיר כי היה על העותרת להעלות טענה זו לפני וועדת התכנון המחוזית, בשבתה כוועדת ערר. משלא עשתה זו, היא פעלה בניגוד לחובת ההגינות שהייתה מוטלת עליה, תוך יצירת שיהוי. גם הטענות בדבר חוסר סבירות שיקולי הוועדות נדחו שכן הוכח כי הן פעלו על בסיס חוות דעת מבוססות, תוך הקפדה על הנושאים הסביבתיים שנקבעו בתוכנית המתאר. בסופו של יום, השופט הבהיר כי העותרת לא עמדה בנטל השכנוע להוכחת טענותיה ולכן לא נמצאה עילה להתערבות בית המשפט בהחלטת גופי התכנון, אשר עוגנו בעובדות מוצקות וחוות דעת מבוססות. משכך, העתירה נדחתה.