בית המשפט דחה את בקשת המשיבה להעביר את הדיון בעניינו של המבקש להליך של סדר דין רגיל. המבקש הגיש בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו היה על המשיבה לשלם לו תגמולים בגין פגיעה בכושר העובדה. בקשה זו הוגשה בהליך של המרצת פתיחה. המשיבה טענה כי המחלוקת התבססה על שאלות עובדתיות רפואיות אותן היה ראוי לברר בהליך דיוני רגיל. השופט דחה טענה זו וקבע כי נקודת המחלוקת הייתה מצומצמת ולא הייתה מניעה לבררה בסדר דין מהיר. לכן, הבקשה נדחתה.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, עתר המבקש לקבלת פסק דין הצהרתי לפיו היה על המשיבה לשלם לו תגמולים מיום הפסקתם ועד הגיעו לגיל 65, ולפטור אותו מתשלום פרמיות במהלך תקופה זו. זאת בהתאם לפוליסת הביטוח שנחתמה בינו לבין המשיבה. על פי הנטען, המבקש בוטח בביטוח חיים שכלל סיכון של אובדן כושר עבודה אצל המשיבה.
בנובמבר 2001 הוא נפגע בידו במהלך העבודה. המשיבה שילמה למבקש תגמולי ביטוח עד למועד דצמבר 2006. אז, היא הפסיקה את התשלומים וטענה כי המבקש לא היה זכאי להם עוד. שכן, לשיטתה, מאותו מועד, המבקש כבר לא עמד בתנאי שנקבע בפוליסה לתשלום תגמולים. על פי התנאי, המבקש היה זכאי לכספים כל עוד הפגיעה בכושר עבודתו הייתה בשיעור של 75% ומעלה.
המשיבה טענה כי מהותה של התביעה הייתה כספית והסכסוך התבסס על טענות עובדתיות ורפואיות, שלא היה ראוי לבררן באמצעות המרצת פתיחה, אלא בהליך של סדר דין רגיל. לכן, התבקשה העברה להליך מסוג זה. כמו כן, המשיבה התנגדה למתן סעד הצהרתי.
המשיב התנגד לבקשה זו.
דיון והכרעה
השופט הבהיר כי ברוב בקשות הסעד ההצהרתי טמון מרכיב כספי, או לכל הפחות ניתן היה להעריך את התביעה בשווי כספי. על כן, התובע אמנם נזקק לתביעה נוספת על מנת לקבל סעד מהותי, אך תביעה זו לא שללה את זכותו לקבלת סעד הצהרתי. על מנת להחליט האם לתת סעד זה, על בית המשפט היה לבדוק מהי התועלת שעשויה הייתה לצמוח מהיענות לבקשה.
לדידו של השופט, במקרים בהם התבקש סעד הצהרתי נגד גוף ציבורי, רשויות המדינה או כל גוף שפועל על פי חוק וכפוף לפיקוח ציבורי שיפוטי, די היה במתן סעד מסוג זה על מנת לספק את צרכי התובע. קרי, לא היה קיים חשש שבמקרים אלו הנתבע ימנע מציות לצו ההצהרתי.
על כן, לא היה צורך בהגשת תביעה נוספת לשם מימוש זכויות התובע, בניגוד למקרים בהם הנתבע היה אדם פרטי. השופט הוסיף שיקול נוסף למתן סעד הצהרתי. שיקול זה היה טמון בשאלה האם לתובע היה עניין ממשי בפתרון בעייתו כפי שהוצגה בבית המשפט, והאם במתן הסעד היה ניתן להסיר מכשול שעמד בפניו לשם כך. נקבע כי במקרה זה, הסעד ההצהרתי היה עשוי לחסוך לתובע את הצורך שבהגשת תביעה נוספת.
השופט קבע כי המשיבה צדקה לכאורה בטענתה כי העניין לא היה ראוי להתברר בדרך של המרצת פתיחה, בשל קיומה של מחלוקת רפואית עובדתית. כלומר, על מנת להכריע בעניינו של המבקש, נדרש בירור רפואי לרבות חוות דעת מומחים וחקירות בעניין כושר עבודתו. הליכים אלו לא התנהלו לרוב בדרך של המרצת פתיחה. אולם, הלכה למעשה, המשיבה שילמה למבקש תגמולי ביטוח במשך חמש שנים וביטלה אותם באופן פתאומי.
לדעת השופט, השאלה האמיתית שעמדה במרכז המחלוקת הייתה מה הוביל את המשיבה לבטל את הזכאות לתגמולים ולהשתכנע כי המבקש שיפר את מצבו. שאלה זו הייתה מצומצמת ולכן נדרש בירור נקודתי, שהיה ניתן לערוך בדרך של המרצת פתיחה. יתרה מזאת, המשיבה לא סיפקה כל הסבר ראוי לשאלה מדוע שינתה את טעמה והפסיקה את תשלומי התגמולים, למרות בקשת השופט בעניין. בנסיבות אלו, המבקש היה זכאי לקבלת הסבר ברור לשינוי העמדה. משלא קיבל זאת, קמה לו זכאותו לדרוש את הסעד המבוקש, בדרך של המרצת פתיחה. על כן, הבקשה להעברת התובענה לדיון רגיל נדחתה ונקבע מועד להמשך דיון בבקשה.
עודכן ב: 20/02/2012
