רשלנות מקצועית של עורכי דין בעסקת מכר מקרקעין

בית המשפט קיבל באופן חלקי את תביעתה של אישה כנגד עורכי דין, אשר הוגשה לאחר שהתובעת רכשה דירה ונאלצה לשלם את חוב המשכנתא של המוכרים. לטענת התובעת, הנתבעים, עורכי הדין אשר ייצגו את הצדדים, התרשלו במילוי תפקידם ולא פעלו לתשלום החוב. השופטת קיבלה טענה זו באופן חלקי וקבעה כי הנתבע הראשון אכן התרשל, אך גם לתובעת היה אשם תורם. לכן, נקבע כי היא תקבל פיצוי חלקי.

.
מדובר בתביעה כספית רשלנות מקצועית של הנתבעים, עורכי דין, אשר היו אחראים לביצוע עסקת מקרקעין של התובעת ובעלה המנוח. האחרונים רכשו דירה ברמת גן בשנת 1995 על ידי עסקה אשר נחתמה בחוזה כתוב. הנתבע הראשון, עורך דין במקצועו, ייצג את התובעת בעסקה. הנתבע השני ייצג את המוכרים. בחוזה צוין כי על הדירה רבצו משכנתאות בסכומים שונים. בעקבות אי תשלום סכומים אלה, על ידי מוכרי הדירה, פנה הבנק בעל המשכנתא לתובעת לשם תשלום החוב. הלה שילמה את הסכום שהתבקש על מנת למנוע את פינוייה מהדירה. התוצאה הייתה הוספת סכומי כסף ניכרים לעלות העסקה.

טיעוני הצדדים

התובעת טענה כי עורכי הדין נכשלו בטיפול המשפטי ברכישת הדירה. לטענתה, היה עליהם להדגיש כי המשכנתאות לא שולמו על ידי המוכרים וכי עסקת המכר לא הושלמה. בנוסף, הסכום שנקבע בחוזה כתשלום אחרון לפירעון המשכנתאות, לא הספיק. לשיטת התובעת, על הנתבעים היה לקבוע בחוזה סכום תשלום גבוה, שהיה מכסה את סך דמי המשכנתאות. לדבריה, בכדי למנוע את מימוש המשכנתאות על הדירה, היא נאלצה לפתוח תוכניות חיסכון ולהיעזר בבני משפחתה ונגרמו לה עוגמת נפש וסבל, אשר בגינם נדרש פיצוי כספי. סך הסכום שנתבע היה 519,352 ₪.

מנגד, הנתבעים טענו כי רישום המשכנתאות על הדירה היה ידוע והובהר לבני הזוג במסגרת החוזה. יתרה מזאת, על מנת להבטיח את סילוק המשכנתאות על ידי המוכרים, הנתבעים הותירו סכום כסף לתשלום אחרון. לכן, הם לא התרשלו בתפקידם. לטענתו של הנתבע הראשון, פעולותיו היו מקצועיות והמוכרים הם שניצלו את מצב התובעת ובעלה המנוח לרעה. שכן, הם יצרו קשר שלא באמצעות עורכי הדין והגיעו להסכמות שונות בניגוד לדעתו ועל פיהן התובעת ובעלה המנוח שילמו למוכרים סכומים טרם חתימת ההסכם והופחת סכום התשלום האחרון.

הנתבע השני טען אף הוא כי הטיפול בעסקה לא היה רשלני ומסיבות לא ברורות הופחת סכום התשלום האחרון בחוזה. לטענתו, הוא פעל בזהירות ובתום לב מול עורך הדין שייצג את התובעת ובעלה המנוח.

דיון והכרעה

לשיטת השופטת, המחלוקת העיקרית שעמדה בבסיס התביעה נסבה סביב סכום התשלום האחרון של העסקה, כפי שנקבע בחוזה. בזיכרון הדברים, הסכום הועמד על סך של 110,000 ₪ בעוד שבחוזה הוא נקבע לסך של 80,000 ₪. שינוי סכום זה הוא שגרם לחוסר יכולתם של המוכרים לפרוע את דמי המשכנתאות מתוך כספי העסקה. לדעת השופטת, עורך דינם של הקונים, הנתבע הראשון, היה מודע לשינוי זה והכניס אותו לחוזה לאחר שקיבל את הסכמת הצדדים, או לכל הפחות הם לא התנגדו לכך.

לדידה, היה עליו למנוע את השינוי מפאת חשיבותו הסכום לסילוק המשכנתאות מהדירה. היה עליו להגן על התובעת ובעלה המנוח ולהסביר להם בשפה פשוטה מה הייתה משמעות השינוי ולהעביר על דעת עצמו סכומי כסף להקטנת נזקי אי תשלום המשכנתא. משלא עשה כך, תפח חוב המשכנתא והביא לכך שהתובעת התבקשה להתפנות מדירתה.

על מנת למנוע זאת, היא גייסה כספים ושילמה את יתרת החוב. עם זאת, הוכרה אשמתה התורמת של התובעת, אשר פעלה על דעת עצמה והגיעה להבנות עם המוכרים שלא באמצעות עורך דינה. לכן, השופטת קבעה כי על הנתבע הראשון היה לפצות את התובעת במחצית הסכום אותו שילמה. סכום זה הועמד על סך של 219,676 ₪. באשר לנתבע השני, השופטת קבעה כי במעשיו לא הייתה רשלנות מקצועית כלפי התובעת ולכן התביעה נגדו נדחתה. לבסוף, התביעה לפיצוי בגין סבל ועוגמת נפש נדחתה.