מחלוקת על מקרקעין - סכסוך בין אחים על משק חקלאי

בית המשפט העניק לתובע סעד הצהרתי והורה על החרגת זכויות המנוחה במשק החקלאי מעיזבונה. נקבע כי הגבלת עבירותן של זכויות אלו נעשתה במסגרת הסכם עם מנהל מקרקעי ישראל, שהיה בעלי הקרקע בעוד המנוחה חכרה שטח זה. במקרה זה, בית המשפט דן בסכסוך שנסב על זכויות המנוחה במשק חקלאי באחד מיישובי הארץ. הסכסוך התנהל בין ילדיה של המנוחה, כאשר לאופן סיווג זכויותיה במשק הייתה השלכה על זכויות הצדדים.

טיעוני הצדדים

התובע ביקש מבית המשפט להורות כי המשק לא היה חלק מעיזבון המנוחה אלא קניינו המלא. בנוסף, הוא עתר למתן צו להורות למנהל מקרקעי ישראל ולאגודת המושב לרשום על שמו את הזכויות במשק. לטענתו, לאחר פטירת אב המשפחה, אחיו הסכימו לוותר על חלקם במשק לטובתו ואף חתמו על תצהיר במסגרתו הועברו זכויותיהם במשק ללא תמורה לאח התובע.

בתמורה להסכמה זו, התובע טען כי הוא התחייב לדאוג לאמה עד יום מותה ולסעוד אותה. הוא הוסיף וטען כי אחיו הנתבעים יצאו נשכרים שכן הם קיבלו דונם אדמה באזור אחר של הארץ וכספים מחיסכון האב. על בסיס הסכמה זו, טען התובע, מחצית מהמשק נרשם על שמו ומחצית על שם אמו המנוחה, ונערך תיקון של חוזה החכירה עם מנהל מקרקעי ישראל. במסגרת התיקון, טען התובע, הוסכם כי לאחר מות אחד מהחוכרים, תוקנה זכותו לחוכר שנותר בחיים. זאת על מנת למנוע את פיצול המשק החקלאי.

מנגד, הנתבעים טענו כי הסכימו לוות על חלקם בירושת המשק של אביהם, אך לא כך היה הדבר גם לגבי חלקה של האם המנוחה. לטענתם, הם לא יודעו אודות תיקון חוזה החכירה עם מנהל מקרקעי ישראל ולא הסכימו להעברת כל המשק לידי אחיהם התובע. לדידם, לו הם היו יודעים זאת, הם לא היו מוותרים על זכות אביהם במשק. הנתבעים הוסיפו כי אמם ערכה צוואה טרם מותה, במסגרתה היא הורתה לחלק לכל ילדיה את הזכויות במשק בחלקים שווים.

לטענת התובע, ברשותו הייתה צוואה מאוחרת יותר של המנוחה במסגרתה חולקו הזכויות במשק בינו לבין הנתבע הראשון. הנתבע הכחיש טענה זו ולבסוף, הצוואה הישנה היא שקוימה על ידי הרשם לענייני ירושה.

דיון והכרעה

לטענת התובע, המשק לא היה חלק מעיזבון המנוחה וזאת משום שהזכויות בו היו כפופות למנהל מקרקעי ישראל, בהתאם להסכם החכירה. נטען כי זכות החכירה פגה במות החוכר. מנגד, הנתבע טען כי הזכויות היו ניתנות להורשה היות ותקופת החכירה עליה הוסכם בחוזה פגה בשנת 1984 ולא חודשה מאז. לכן, לדבריו, לא הייתה משמעות לשינוי החוזה לאחר מות האב ולהעברת זכויות החכירה לידי התובע. חיזוק לכך שהיה ניתן לרשת זכויות אלו נמצא בהורשתן לתובע ולאחיו על ידי אביהם.

לחלופין, נטען כי גם אם חוזה החכירה היה בתוקף, ויתור המנוחה על זכויות אלו כפי שבא לידי ביטוי בתיקון החוזה עם מנהל מקרקעי ישראל, לא היה בתוקף מכוח סעיף 8(א) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965. סעיף זה קובע כי הסכם ירושה או ויתור עליה שנעשה בהיות האדם בחיים, בטל.

הכרעת בית המשפט

השופט סקר את חוזה התובע עם מנהל מקרקעי ישראל וקבע כי היה מדובר בזכויות חכירה במשק חקלאי שכללו מגבלות באשר להורשתן. בנוסף, נפסק כי על פי חוזה החכירה, הזכות שהייתה בידה של המנוחה לא הייתה ניתנת להורשה לאחר. על כן, נקבע כי חלקה א' במשק החקלאי, לגבה נערך ההסכם, לא הייתה חלק מעיזבון המנוחה. קביעה זו לא עלתה לכדי סתירה עם הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה שכן, הסעיף פורש בפסיקה בצורה מצומצמת ונקבע כי קיים איסור רק על העברת זכות הירושה עצמה מאחד למשנהו, להבדיל מעסקאות בעיזבונו של אדם. גם טענתו של הנתבע באשר להיעדר התוקף של חוזה החכירה נדחתה על ידי השופט. בסופו של יום, השופט נענה לבקשתו של התובע ונתן פסק דין הצהרתי שהבהיר כי זכויות המשק החקלאי לא היו חלק מעיזבונה של המנוחה.