דחיית טענה לרישום עיקול ברישומי מס רכוש

בית המשפט דחה את בקשת חברה לרשום עיקול זמני על נכסים ברישומי מס רכוש. נקבע כי הגדרת בעלי הזכויות במקרקעין למטרות רישום מס הרכוש וגבייתו הייתה שונה מההגדרה בחוק המקרקעין. לכן, בית המשפט קבע כי רישום העיקול לא היה מונע את העברת הנכסים המעוקלים ולא הייתה נמנעת הכבדה על ביצוע פסק הדין. משכך, הבקשה נדחתה.

מדובר במקרה אשר במסגרתו הוגשה לבית המשפט בקשה לאשר עיקול זמני שהוטל על נכסים שונים. הבקשה הוגשה מכוח תקנה 378 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984. למשיבים הפורמאליים היו נכסים עליהם הוטל עיקול על ידי החברה התובעת. חלק מהנכסים היו רשומים אצל רשויות מס רכוש, המשיבה לבקשה זו. למרות מסירתו של צו עיקול לבעל הנכסים, המשיבה לא רשמה את העיקול ברשמותיה כנדרש. על כן, הוגשה הבקשה דנן.

טיעוני הצדדים

לטענת התובעת, היות ולא נקבע בחוק זמן קצוב להשלמת עסקאות מקרקעין על ידי רישום, המשיבים הצליחו להימנע מתשלום חובם אליה. לטענתה, המשיבים עשו זאת באמצעות הימנעות מרישום הזכויות אצל רשם המקרקעין, והסתפקות ברישום שהיה קיים במס רכוש, עד לאחר חלוף סכנת העיקול. הלכה למעשה, טענה החברה, דרך פעולה זו אפשרה למשיבים למכור את נכסיהם ולהבריח אותם, במקביל להעברת זכויותיהם, כפי שהופיעו בלשכת הרישום, לצדדים שלישיים. התובעת הוסיפה כי באמצעות שיטה זו, בהליך העברת הבעלות אצל רשם המקרקעין, שמם של המשיבים כלל לא הופיע.

לשיטת התובעת, היו בידיה הוכחות כי המשיבים החזיקו בזכויות בחלקות מקרקעין רבות. אולם, לטענתה, זכויות אלו היו רשומות במס רכוש ובפועל, רשויות המס הן שהחזיקו ברישום של בעלויות בזכויות המקרקעין. התובעת טענה כי רישום זה היה חוקי ושימש להוצאת אישורי בעלויות לצרכים שונים. משכך, נטען כי רישום הבעלות במס רכוש הספיק כדי לאפשר את רישום העיקול. התובעת התבססה בדבריה על סעיפים 50,55 ו-60 לחוק מס רכוש. היא הוסיפה כי מבחינה טכנית, כפי שרשויות מס הרכוש היו יכולות לבצע בדיקות שונות ולרשום הערות על נכסים, לא הייתה מניעה לרשום עיקול על מנת למנוע את הברחת הזכויות בנכס ולאפשר את גביית חובות הנושים.

מנגד, רשות המס התנגדה לרשום את העיקול. לטענת הרשות, המחוקק לא קבע חוק שאפשר רישום עיקולים ברישומי מס רכוש. לגישתה, היה ניתן לרשום עיקול מקרקעין רק בלשכת רישום המקרקעין מכוח סעיף 123 לחוק המקרקעין. המשיבה טענה כי מאגר גביית מיסי המקרקעין שנוהל על ידה, שיקף את זכויות המקרקעין כפי שהוגדו בחוקי המס השונים כגון חוק מיסוי מקרקעין או חוק מס רכוש, ולא כפי שהוגדרו בחוק המקרקעין. זאת ועוד, נטען כי החוק הסמיך את רשות מס הרכוש לקיים רישומים לצורך גביית מס בלבד. בנוסף, הרשות טענה כי מדובר ברישומים אשר הינם סודיים על פי סעיף 105 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), תשכ"ג – 1963. לבסוף, המשיבה טענה כי לו הייתה רושמת את העיקול שהוטל על הנכס, היא הייתה פועלת שלא על פי הסמכויות שהוקנו לה בחוק ולכן הפעולה הייתה מנוגדת לעקרון חוקיות המנהל.

דיון והכרעה

השופט הבהיר כי על מנת לאשר את צו העיקול הזמני שהוטל על נכסי המשיבים, היו צריכים להתקיים שלושה תנאים, על פי תקנה 374 לתקנות סדר הדין האזרחי. ראשית, היה מדובר בתובענה לסכום כסף או דבר בעין. שנית, הצו ניתן על נכסים שהיו ברשות גורמים שונים. שלישית, על בית המשפט היה להשתכנע כי אי מתן הצו היה מכביד על ביצוע פסק הדין.

במקרה זה, נפסק כי רישום העיקול בפנקסי מס רכוש לא היה עולה בקנה אחד עם תכלית הרישום. קרי, על מנת למנוע הכבדה על ביצוע פסק הדין באמצעות מניעת העברת זכויות ונכסים. זאת לאור תכליתו של חוק מס רכוש שנחקק לצורכי מיסוי ומשכך, הגדרות בעלי הזכויות במקרקעין היו שונות לעומת פנקסי המקרקעין. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחתה.