הנתבעת 1, שהייתה חברה רשומה, חתמה עם התובעים על הסכם שיתוף פעולה בנכס אשר בנייתו טרם הסתיימה, לצורך הפעלת מרכול. בין הצדדים הוסכם כי יפעלו במשותף לביצוע "עבודות השלמה". החלוקה הייתה כי הנתבעת תשלם על החומרים הדרושים לביצוע העבודות, ואילו התובעים יבצעו את עבודות ההשלמה על חשבונם.

 

לאחר סיום ביצוע העבודות, הנתבעת 2, חברת הריבוע הכחול, אשר החזיקה במניות של הנתבעת 1, הודיעה לתובעים כי בכוונת הנתבעות להפסיק להפעיל את המרכול בנכס, בשל ההפסדים הגבוהים שהו הסב, ולאור היעדר כדאיות כלכלית. בעקבות ההודעה, הכנס נשאר ריק במשך כשנה, והושכר רק פעם אחת, לתקופה קצרה, לחברה אחרת.

 

ביום ה-31.5.03, תמה תקופת השכירות של הנתבעת 1 בנכס, והנתבעות ביקשו להחזיר לתובעים את החזקה בחלקם בנכס. עם זאת, התובעים סירבו לקבל את החזקה, וטענו כי מצבו של הנכס לא אפשר לעשות בו כל שימוש מסחרי או להשכירו.

 

התובעים טענו כי לנכס נגרמו נזקים עקב פריצה, ובין היתר נזקים למערכת החשמל, הריצוף, תאורת החירום, מערכת מיזוג האוויר, והחלונות. הנזקים כללו השחתה ועקירה של חלקים שונים בנכס, אשר הביאו אותו למצב בלתי שמיש.

 

התובעים גרסו כי הנתבעות נשאו באחריות לפריצה, אשר התאפשרה בעקבות רשלנותן בשמירה על הנכס. התובעים טענו כי היה על הנתבעות לשכור שומרים או לכל הפחות להתקין מערכת אזעקה. יתרה מכך, חרף פניותיהם, הנתבעות לא עשו דבר לתיקון הנזקים.

 

התובעים צירפו לתביעה חוות דעת של שמאי, אשר העריך את הנזקים לנכס בסכום של כ-500,000$. התובעים דרשו מהנתבעות פיצוי בסכום זה, ובנוסף סכום של כ-7,083$ עבור כל חודש בו הנכס לא הושכר עקב מצבו.

 

מנגד, הנתבעות טענו כי גילו באקראי שהנכס נפרץ, ועוד באותו היום של הגילוי דיווחו על כך למשטרה. לטענתן, הנזקים שנגרמו לנכס תוקנו על ידן, אולם הנכס נפרץ שוב ושוב. בנוסף, הנתבעות ציינו כי ערך הנכס היה בסך הכול 190,000 ₪, ולכן גרסו כי השמאי הפריז בחוות הדעת.

 

כמו כן, הנתבעות סברו כי לדרישת התובעים להחזיר את הנכס כשהוא ראוי לשימוש כמרכול לא היה כל עיגון בחוזה בין הצדדים. הנתבעות טענו כי הן לא נשאו באחריות לנזקים שכן נקטו את כל האמצעים הסבירים להגנת הנכס. לטענתן, מטרת התביעה הייתה למנוע את קבלת החזקה בנכס אשר כדאיותו הכלכלית הוטלה בספק.

 

הכרעת בית המשפט

 

השופטת צינה כי הדרישה של התובעים לקבל חזרה את החזקה בנכס כאשר הוא במצב פיזי ראוי לשימוש הייתה סבירה, על אף שלא עוגנה באופן מפורש בחוזה בין הצדדים. כלומר, השופטת קראה הוראה זו לתוך החוזה מכללא.

 

השופטת ציינה כי לאור העדויות אשר הונחו בפניה, גם הנתבעות היו מודעות לכך. כך לדוגמא, הנתבעות טענו כי עשו מאמץ לתקן את הנזק בתחילה.

 

השופטת עמדה על כך שלפי חוק השכירות, לאחר תום תקופת השכירות ישנה חובה של המשכיר לקבל את החזקה בנכס,ו ולכן היה ניתן לחייב את הנתבעות רק בנזקים אשר התרחשו טרם תקופת השכירות. השופטת ציינה כי מן העדויות עלה כי התרחשה לפחות פריצה אחת לאחר מועד העברת החזקה.

 

באשר לתקופת השכירות, השופטת קבעה כי האחריות הייתה על הנתבעות, והיה עליהן להוכיח כי הן לא התרשלו בשמירה על הנכס. עם זאת, הנתבעות לא הוכיחו שנקטו באמצעי שמירה מינימאליים, בהתחשב בכך שהיה מדובר בנכס מבודד ללא פעילות.

 

מנגד, באשר לתקופה שלאחר תום תקופת השכירות, התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה בדבר האחריות של הנתבעות לנזקים. לסיכום, בית המשפט קיבל את התביעה באופן חלקי, וקבעה מועד נוסף לדיון בגובה הפיצויים.