לעיתים, גם נהגים אשר "נתפסים" כאשר הם נוהגים בשכרות, ונכשלים בבדיקת ינשוף, יכולים לזכות בזיכוי מחמת הספק בבית המשפט לתעבורה. להלן מקרה לדוגמא. מדובר בכתב אישום אשר הגישה המדינה כנגד נהג בגין עבירת תעבורה. בכתב האישום המקורי ביקשה המדינה להאשים את האחרון בסירוב להיבדק ע"י בדיקת נשיפה ("ינשוף"). לאחר מכן, התביעה תיקנה את כתב האישום וביקשה להרשיעו בנהיגה בשכרות. הנאשם כפר בעובדות.
יש לכם שאלה?
הנאשם נעצר ע"י שני שוטרים, והתבקש לעבור בדיקת שיכרות. הוא סירב ואמר שהוא רוצה להתייעץ עם עורך דינו בנושא. השוטרים העידו בביהמ"ש שמפיו נדף ריח של אלכוהול. הנאשם טען כי לאחר 25 דקות הסכים להיבדק, אך השוטרים סירבו ואמרו שכבר סירב לבדיקה.
התביעה לא הגישה שום מסמך המראה כי הובהר לנאשם מהן התוצאות של סירובו. מה שכן עשו השוטרים, זו פסילה מנהלית של רישיונו למשך 30 יום.
הדיון המשפטי
סעיף 72 לפקודת התעבורה קובע חזקה לפיה, נהג שמסרב להיבדק יראו אותו כמי שנהג בשכרות. אלא שהסעיף קובע כי על השוטר ישנה חובה להודיע לנהג את ההשלכות של סירוב להיבדק. כפי שנאמר, לא הוכח שהסבר כזה נעשה, אך אחד העדים במשפט, השוטר, טען שהוא הסביר לנאשם את המשמעות, ואף כתב זאת בדו"ח.
השופט קבע כי לא יוכל לקבל את עדותו של העד, מאחר שלא ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה לעיין בדבריו קודם המשפט. הוא קבע כי לא ניתן להסתמך על עדותו של אותו שוטר ללא תיעוד בכתב. מאחר ושוטר זה העיד בעצמו כי הוא מטפל במאות מקרים כאלו. לא ניתן לסמוך על זיכרונו במקרה זה. לא ניתן אפוא להפעיל את החזקה הנ"ל לפיה הנאשם היה שיכור.
השופט בדק האם ניתן להוכיח את שכרותו של הנאשם בדרכים אחרות. השופט ציין כי מלבד הריח של האלכוהול שנדף מפיו של הנאשם, לא הוכחה שום ראייה נוספת למצב של שיכרות. לאור זאת, התביעה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את האשם. חוסר שיתוף פעולה וריח אלכוהול לא מספיקים על מנת לבסס הרשעה. בסופו של היום, הנאשם זוכה מחמת הספק.
עודכן ב: 20/02/2012