ערעור על דחיית בקשת המערערת להצהיר על בעלותה במחצית מהזכויות במקרקעין

כאשר בני זוג נשואים מתגרשים, עליהם לחלק את הרכוש המשותף שנצבר במהלך תקופת חיי הנישואין. במרבית המקרים, הנכסים המרכזיים אותם יש לחלק הם דירת המשפחה, כלי הרכב ורכוש יקר נוסף. לעיתים, החלוקה מעוררת קושי. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין הבא.

יש לכם שאלה?
פורום הסכם ממון
פורום מקרקעין
פורום הסכם גירושין
פורום חלוקת רכוש

במקרה זה, בית המשפט העליון דן בערעור שהוגש על החלטת בית המשפט המחוזי בנושא בעלות המערערת בזכויות בנכס מקרקעין ובמחובר שהוקם עליו. על פי עובדות המקרה, המערערת והמשיב נישאו זה לזו בשנת 1969. לבני הזוג היו שלושה ילדים ובשנת 1978 המשפחה עברה להתגורר בבית שנבנה על המקרקעין נשוא המחלוקת. יש לציין שהמקרקעין נרכשו על ידי הורי המשיב בשנת 1965. לאחר ששני ההורים נפטרו, הבעלות במקרקעין הועברה בירושה למשיב ולאחיו.

השתלשלות האירועים

במהלך שנת 1995, השניים הקצו מחצית מהזכויות במקרקעין, לרבות הבית שעתיד היה להיבנות בשטח, למשיב. הזכויות במחציתו השנייה של השטח הועברו לאחיו של המשיב. בפברואר 1995, המשיב חתם על שטר משכון בו שיעבד את כל זכויותיו במקרקעין לשם הבטחת חובות חברה בבעלותו לבנק.

במקביל, קשר הנישואין של המערערת והמשיב החל להתפרק. בשנת 1994 בני הזוג כבר לא גרו יחדיו ובשנת 1998 הם התגרשו. טרם הגירושין, הם חתמו על הסכם יחסי ממון שנועד להסדיר את חלוקת הרכוש. ההסכם אושר על ידי בית הדין הרבני ונקבע בו שהמשיב היה הבעלים של הבית שנבנה על המקרקעין אותם ירש מהוריו. עם זאת, במסגרת ההסכם, המשיב התחייב להעביר את הנכס על שם המערערת, בכפוף לשעבוד וכשהוא נקי מעיקולים. כמו כן, המשיב התחייב להסיר את השעבוד תוך חמש שנים מיום קבלת הגט.

שנתיים מאוחר יותר, הבנק החל בהליכים למימוש שטר המשכון שניתן לו על ידי המשיב. אז, המערערת פנתה לבית המשפט בבקשה שיצהיר על בעלותה בזכויות המקרקעין ולכל הפחות, על בעלותה במחצית מהזכויות בנכס. בנוסף, בית המשפט התבקש להורות על ביטול שטר המשכון כלפי המערערים.

בית משפט קמא

בית המשפט המחוזי דחה את התביעה וקבע שלמערערת לא היו קיימות זכויות במקרקעין או בבית שנבנה עליהם מכוח הלכת השיתוף. זאת מאחר ובמועד בו המשיב ירש את זכויות הבעלות במקרקעין, בני הזוג כבר חיו בנפרד. על כן, לא היה ניתן לייחס להם כוונת שיתוף בנכסים. בנוסף, הרי שבהסכם הממון המערערת הצהירה במפורש שזכויותיה במקרקעין היו כפופות לשעבוד שהוטל לטובת הבנק. על כן, לא היה מקום להורות על ביטול השעבוד. לפיכך, הערעור דנן הוגש.

הדיון בבית המשפט העליון

לאחר עיון בחומר הראיות, הוחלט לדחות את הערעור. נקבע שחתימת המערערת על הסכם הממון הוותה עדות להודאתה בכך שזכויות הבעלות בבית המגורים היו שייכות מראש למשיב והן הועברו אליה בכפוף לשעבוד. לא זו אף זו, המערערת לא התכחשה לאמור בהסכם הממון, לא הלינה נגד תוקפו או ביקשה את ביטולו. על כן, כל טענותיה של המערערת באשר לחוסר מודעותה אודות קיומו של השעבוד ולחלופין, היעדר להסכמה לכך, נדחו על ידי השופטים.

כמו כן, הודגש שאת הטענות אודות שאלת זכויות הבעלות בבית המגורים ותוקפו של שטר המשכון, היה על המערערת להעלות כבר בעת החתימה על הסכם הממון. מאחר והיא נמנעה מלעשות כן והסכימה לתנאי ההסכם לרבות קיומו של שעבוד על הבית, לא היה מקום לקבל את טענתה בדבר בטלות שטר המשכון. בסופו של דבר, הערעור נדחה.