הסכם קומבינציה הוא כלי נפוץ לביצוע עסקאות בנייה על מקרקעין בין יזמים וקבלנים לבין בעלי הקרקע. במסגרת ההסכם הקבלן או היזם מבצע את הבנייה על שטח בעלי הקרקע, ולאחריה האחרונים מעבירים לבעלותו חלק מוסכם מהנכסים אשר בנה.


במקרה שלפנינו הקבלן ערך שינויים בלתי מוסכמים על דעת בעלי הקרקע בהסכם הקומבינציה, וכתוצאה מכך בוטלה ההתקשרות בין הצדדים. אף על פי כן, בית המשפט קבע כי על הנתבעים היה להשיב לתובע סכומים אשר העביר לרשותם, שכן חלו עליהם הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט.


יש לך שאלה?
פורום תביעה אזרחית
פורום מקרקעין


התובע והנתבעים התקשרו בהסכם מכר לגבי העברת קרקע בשטח של כ-160 מ"ר מן הנתבעים לשותפים אחרים, וכן בהסכם קומבינציה לפיו התובע התחייב לבנות על יתרת השטח שני קוטג'ים שאחד מהם עתיד היה להיות בבעלות הנתבעים.


בסופו של הליך אשר התנהל בבית המשפט, נקבע כי התובע שינה את תוכנו של הסכם הקומבינציה ללא הסכמתם וידיעתם של הנתבעים. בנוסף, בגין שינוי זה הוגש כתב אישום פלילי כנגד התובע.


במסגרת התביעה דנן, התובע טען כי על הנתבעים היה להשיב לו סכום של כ-75,992 ₪, בגין ההסכם שבוטל, במסגרת עילת ההשבה לפי הוראת סעיף 21 לחוק החוזים. לחילופין, התובע טען לעשיית עושר ולא במשפט על ידי הנתבעים.


מנגד, הנתבעים טענו כי התובע הוא שזייף את ההסכם, ולכן לא היה זכאי לכל סעד. בנוסף, הנתבעים טענו כי חל השתק פלוגתא על התובע להעלות טענות כלשהן, וכן כי התובע כלל לא הציג אסמכתאות לתשלום, אלא חשבונות גרידא, אשר מעולם לא היו שייכים לנתבעים.


הנתבעים הגישו כתב תביעה שכנגד, במסגרתו טענו כי בהסתמך על הסכם הקומבינציה ומסמכים שזויפו, התובע רשם לעצמו הערת אזהרה לגבי המקרקעין. לטענתם, אם היו מתקשרים עם קבלן הגון, ולא עם התובע, היה כבר עומד לרשותם קוטג' מוכן למגורים, החל מחודש ינואר 1999.


לפיכך, התובעים תבעו את דמי השכירות, בסך 2,000$ לחודש, אשר נמנעו מהם במשך 80 חודשים, ובסך הכול 160,000$. בנוסף לשאר הנזקים שנגרמו להם, הנתבעים העמידו את התביעה שכנגד על סך כולל של 750,000 ₪.


הכרעת בית המשפט


השופט הגיע למסקנה כי הממצאים של בית המשפט בגלגולים הקודמים של ההליך, לפיהם התובע שינה את הסכם הקומבינציה ללא ידיעתם של הנתבעים, השתיקו את טענתו של התובע כי היה מדובר בהסכם אשר בוטל. לפיכך, השופט גם דחה את השבת הכספים שהנתבע תבע לפי עילה זו.


עם זאת, השופט קבע כי חרף הממצאים, היה ניתן לבסס את עילת התביעה של התובע על הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט. לפי החוק, חלה על הנתבעים חובת השבה, שכן קיבלו על חשבון התובע כספים שלא כדין. על סמך הראיות והעדויות אשר הוצגו בפניו, השופט סבר כי התובע הוכיח את מרבית סכומי ההוצאות אשר פורטו בכתב התביעה. לפיכך, השופט קיבל את התביעה בסכום של כ-41,065 ₪.


בנוגע לתביעה שכנגד, השופט התרשם כי הנתבעים היו יכולים לבנות את הקוטג' על המגרשים אשר היו בבעלותם, שכן הערת האזהרה אשר התובע רשם, נמחקה. אף על פי כן, הנתבעים לא נקטו בשום צעד לצורך קידום הבנייה, ולא היה להם הסבר אשר הניח את הדעת בדבר הסיבה לכך. בנוסף, התובע העיד כי אם הנתבעים היו מאפשרים לו לבצע את הבנייה היה עושה כן, וטענה זו לא נסתרה.

 

השופט הסיק כי הסיבה שבית הנתבעים לא נבנה הייתה חוסר כוונתם להשלים את הבנייה. בנוסף, הנתבעים לא המציאו כל תחשיב לגובה דמי השכירות אשר תבעו. לאור כל האמור לעיל, השופט דחה את התביעה שכנגד של הנתבעים.

 

לסיכום, בית המשפט קיבל את תביעת התובע בחלקה, ודחה את התביעה שכנגד. בתוך כך, בית המשפט חייב את הנתבעים להשיב לתובע סכום של כ-41,065 ₪ , ובנוסף 6,000 ₪ עבור הוצאות ושכר טרחת עורך דין.