בית המשפט פסק לטובת חברת ביטוח והורה על דחייה על הסף של תביעה נגדה. למרות טענת התובעים כי הם חתמו על כתב ויתור בשל כפייה ועושק שהופעלו עליהם על ידי חברת הביטוח, נקבע כי לא כך היה הדבר. במקרה זה, הוגשה תביעה נגד חברת הביטוח בטענה לחתימת ויתור בכפייה. התובעים היו בעלי מכונית שערכה היה מעל 362 אלף ש"ח והיא ניזוקה במעשה ונדליזם.

 

יש לכם שאלה?

פורום תביעות ביטוח

 

המכונית הייתה מבוטחת בפוליסת ביטוח מקיפה אצל הנתבעת באותו מועד. לאחר קרות הנזק, הכניס התובע את הרכב למוסך, שם נבדק על ידי שמאי מטעם הנתבעת. השמאי העריך את הנזק הישיר לרכב בסך של 27,500 ₪ ואת ירידת הערך בשיעור של 9% משווי הרכב. לאחר ניכוי השתתפות עצמית, הנתבעת הסכימה לשלם לתובעים סך של 52,252 ₪ בגין הנזקים. לבסוף, חברת הביטוח שילמה סכום של 51,145 ₪ לתובע, שחתם באותו מעמד על "כתב ויתור ושחרור". במסמך זה אישר התובע כי לא היו לו עוד תביעות כלפי הנתבעת עם קבלת סכום הכסף לעיל, בגין האירוע הנזיקי.


טיעוני הצדדים


התובעים מחו בפני הנתבעת והשמאי מטעמה על סכום הפיצוי שהוצע להם ודרשו לקבל סכום כסף גבוה יותר. לטענתם, הם הבהירו כי לו היו מתקנים וצובעים את הרכב, היה מתעורר ספק באשר ליכולתם למכור את הרכב. אולם, הנתבעת דחתה את טענותיהם. לכן, התובעים ביקשו לחלופין לקבל את הפיצוי שהוצע ולשמור לעצמם את הזכות לתבוע את יתרת הסכום בבית המשפט. גם הצעה זו נדחתה על ידי הנתבעת והובהר כי במידה והתובעים לא היו מסכימים לקבל את הפיצוי המוצע, הם לא היו מקבלים דבר. היות והתובעים היו זקוקים לסכום הכסף, הם חתמו על ההסכם בלית ברירה, תוך הבעת מחאה. לטענת התובעים, הרכב נבדק על ידי שמאי נוסף שהעריך את הנזק בסכום גבוה יותר ולמעשה, על הנתבעת היה לשלם להם 77,832 ₪ עבור ירידת הערך, הנזק הישיר ומשכורתו של השמאי מטעמם.


מנגד, הנתבעת טענה כי דין התביעה היה להידחות על הסף. זאת מאחר שהתובעים חתמו על שטר קבלה וויתור לפיו, עם קבלת הסכום, לא עמדו להם טענות ותביעות כלשהן כלפי הנתבעת. זאת ועוד, הטענה כי היה מדובר בנסיבות של עושק נטענה בעל פה, לעומת קיומו של מסמך בכתב. לכן, היה על התובעים להוכיח את קרות העושק והם לא עמדו בנטל ההוכחה. שכן, הם לא ידעו להצביע על האנשים שאילצו אותם לחתום על המסמך. בנוסף, לו הייתה מתקבלת טענת העושק, הרי שהחוזה היה מבוטל. התובעים לא ביקשו זאת, אלא טענו לקיומה של זכות נוספת. כמו כן, נטען כי התובעים לא העבירו לנתבעת את חוות הדעת של השמאי מטעמם והיא אף לא הוזכרה טרם ההליך המשפטי. לו הם היו מזכירים אותה, יתכן והיה ניתן להתייחס לטענות. על כן, לשיטתה של הנתבעת, סכום התשלום לא היה שנוי במחלוקת.
 

דיון והכרעה


השופטת שמעה את טענות הצדדים ולבסוף קבעה כי הצדק היה עם הנתבעת. נקבע כי התובעים ביקשו ליצור מצב שבו הנתבעת קיימה את חלקה – תשלום הפיצוי, אך הם ביקשו לבטל את החלק אותו היה עליהם לקיים – ויתור על זכות התביעה. בנוסף, התובעים לא עמדו בנטל הוכחת כפייה או עושק. למעשה, הם לא גילו לנתבעת את דעתם בצורה גלויה ומפורשת אודות סכום הפיצוי שהוצע או הרצון לתבוע סכום גבוה יותר, בהתבסס על חוות דעת השמאי. התנהגותם עלתה לכדי חוסר תום לב ונבעה משיקול כלכלי. לכן, השופטת הורתה על דחיית התביעה על הסף ובכך קיבלה את טענות הנתבעת.
 


עודכן ב: 24/10/2012