תביעה לתשלום הוצאות של עבודת הריסה ופינוי

בית המשפט דחה את תביעתה של עיריית תל אביב לתשלום הוצאות עבור עבודות הריסה ופינוי שבוצעו במקרקעין הנתבעת. נפסק כי העירייה לא הוכיחה הצדקה למהירות ביצוע הפעולות ולהיעדר יידוע ראוי של הנתבעת. אי לכך, נקבע כי הפגיעה בקניין הנתבעת לא הייתה מידתית ולא עלתה בקנה אחד עם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. משכך, התביעה נדחתה.

מדובר במקרה בו הונחה בפני בית המשפט תביעה לתשלום הוצאות של עבודות הריסה ופינוי שבוצעו על ידי התובעת במקרקעין שהיו שייכים לנתבעת. סך התשלום היה 826 ₪.

טענות הצדדים

לטענת התובעת, במהלך חודש אפריל 2002, התגלה לה כי חלק מהגדר בבניין שהיה שייך לנתבעת התמוטט ונפל למדרכה. נציג מטעמה של התובע אף ביקר במקום וראה במסוכנות הדבר. הוא העביר למהנדס העיר בקשה להריסת חלק מהגדר. הבקשה התקבלה וניתן "צו מבנה מסוכן" לפיו היה להרוס חלק מהגדר ולפנות את פסולת הבינוי מהאתר. הצו הודבק על דלת הבניין והובהר כי העניין הצריך טיפול מיידי.

כעבור יום, הגיעו נציגי התובעת ופעלו להריסת הגדר ופינוי הפסולת. סכום התביעה התייחס להוצאות שהוציאה התובעת על הפעולה. מנגד, הנתבעת טענה כי גרה באותה עת בדירה אחרת וכי התובעת ידעה זאת. אולם, למרות זאת, התובעת בחרה שלא להודיע לנתבעת על המתרחש אלא הסתפקה בהדבקת הצו לדלת הבניין. יתרה מזאת, הנתבעת הייתה אחת מתוך שלושת בעלי הבניין, אשר גם להם לא הומצאה כל אזהרה לגבי הצורך להרוס את הגדר. הנתבעת הביעה ספק באשר לצורך הממשי שהיה בהריסת הגדר וקיומה של סכנה ממשית שהצדיקה את פעולתה התכופה של התובעת. קרי, מהירות הוצאת הצו והפעולה העלתה חשד כי היה מדובר בהליך לא תקין. בנוסף, נטען כי ההוצאות היו מוגזמות וגבוהות ממחיר השוק.

דיון והכרעה

התובעת ביססה את סמכותה להרוס את הגדר על חוק העזר לתל אביב יפו (מבנים מסוכנים), תשס"ב – 2001. לדעת השופט, עניינו העיקרי של התיק הנדון היה בהתנגשות הוראות החוק שלעיל עם הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וזכות הנתבעת לשמירה על קניינה. לכן, היה צורך לבחון האם פעולתה של התובעת הייתה מידתית כך שזכותה של הנתבעת לא נפגעה יתר על המידה.

לשיטתו של השופט, המקרה דנן נסב סביב גדר בניין אשר הפרידה בין חצר פרטית ובין המדרכה. הגדר נפגעה על ידי רכב ומשכך, התערערה יציבותה ואחת האבנים אשר הרכיבו אותה נפלה על המדרכה. לא הוצגו ראיות כי חלקי הגדר האחרים החלו ליפול או שהגיעו לכביש עצמו. לטענת התובעת, חוקי העזר מאפשרים לעירייה לפעול במקרים של סכנה מיידית, לרבות חשש לפגיעה בחיי אדם והגנה על גופם כחוק. מכוח הוראות החוק היא הרסה את הגדר. שכן, הייתה קיימת אפשרות כי אדם יתקל באבן שנפלה מהגדר על המדרכה בעודו פוסע בה.

אולם, השופט קבע כי סכנה זו לא הייתה בגדר סכנה מיידית שהצדיקה את פעולתה המהירה של התובעת. יתרה מזאת, היה ניתן להסתפק בסילוק האבנים שנפלו מהמדרכה, או לגדר את השטח, עד למתן הודעה מסודרת לבעלי הבניין. בנוסף, התובעת לא הוכיחה הצדקה להיעדר יידוע הנתבעת שהחזיקה בקניין. היא לא המציאה אישורים לכך שהודעות אזהרה אכן נשלחו לנתבעת והרסה את הגדר למחרת הדבקת צו ההריסה. בכך, פעלה בחוסר תום לב. בסופו של דבר, הוחלט לדחות את התביעה. אולם, לאור מחדלה של הנתבעת בהגעתה לדיוני בית המשפט באיחור ניכר, השופט חייב אותה בתשלום שכר טרחה לעורך דין התובעת.