עורכי דין, ככל בעלי מקצוע, זכאים לקבל תשלום עבור השירות אותו הם מספקים, ובמקרה זה, שירות משפטי. כאשר מתעוררת מחלוקת בנוגע לסכום התשלום, בתי המשפט מחילים את דיני החוזים, וזאת בכדי לבחון האם הייתה הסכמה של הצדדים לגובה שכר הטרחה. המקרה שלפנינו מהווה דוגמא לכך.
יש לכם שאלה?
פורום תביעה אזרחית
התובע, אשר היה עורך דין במקצועו, הגיש תביעה בגין יתרת חוב שכר טרחה, אשר לטענתו הנתבע לא שילם לו, כפי שהיה עליו. בין הצדדים היה הסכם שכר טרחה. בהתאם להסכם זה, על התובע היה לטפל בשלושה עניינים של הנתבע, ושכרו היה צריך להיות 10,000$ עבור הליך משפטי מלא, ו-2,500$ במידה ויצליח להגיע להסכמה עם אחיו של הנתבע לגבי דמי שכירות ראויים אשר היה עליו לשלם לו בשל מגוריו בדירת ההורים לאחר פטירתם.
למרות קיום של מו"מ ארוך, האחים לא הגיעו לפשרה, והמחלוקת הגיעה לבית המשפט, כאשר התובע ייצג את הנתבע. רק לאחר מכן, נחתם הסכם פשרה בין הנתבע לבין אחיו. אף על פי כן, הנתבע שילם לתובע סך של 2,500$ בלבד, ולא את הסכום עליו התחייב במסגרת הסכם שכר הטרחה.
התובע טען כי בהתאם להסכם שכר הטרחה, הוא היה זכאי לקבלת סכום נוסף של כ-7,500$. התובע פנה אל הנתבע מספר פעמים לצורך קבלת שאר התשלום, הן בכתב והן בע"פ. למרות פניות אלה, הנתבע לא שילם את חובו, ולכן התובע התפטר מייצוגו, והגיש את התביעה לתשלום שכר הטרחה.
מנגד, הנתבע טען כי התובע היה זכאי לסכום ששולם לו בלבד, דהיינו 2,500$, שכן בסופו של דבר הושג הסכם פשרה עם האח, ולא הייתה משמעות לכך שהסכם זה הושג רק לאחר פנייה להליך המשפטי והגשת כתבי תביעה. התובע השיב לטענה זו כי פרשנות זו של הסכם שכר הטרחה לא הייתה סבירה, שכן משמעותה היא כי התובע היה זכאי לאותו שכר טרחה בין אם היה מגיש את כתב התביעה ובין אם לאו.
הכרעת בית המשפט
השופטת ציינה כי אומנם הסכם שכר הטרחה נחתם בין הצדדים כאשר הנתבע ניהל מו"מ עם אחיו לגבי הסכם פשרה ביניהם, אולם הצדדים לא הסדירו מה היה "קו פרשת המים", אשר החל ממנו הנתבע היה מחויב לשלם לתובע את מלוא שכר הטרחה.
בנסיבות אלה, השופטת פנתה לסעיף 25 לחוק החוזים, לפיו יש לפרש חוזה לפי אומד דעת הצדדים, כפי שהיא השתמעה מנוסח החוזה ומתוך הנסיבות. סעיף 26 לחוק מאפשר השלמת פרטים אשר לא הוסדרו בחוזה באמצעות הנוהג אשר היה קיים בין הצדדים, או הנוהג אשר היה מקובל בחוזים מאותו הסוג.
השופטת קבעה כי הגיונם של דברים לימד כי חלקיות השכר הייתה מוצדקת במקרה של פשרה, כאשר משמעותה הייתה היקף נמוך יותר של שירותים משפטיים אשר על התובע היה לספק לנתבע על מנת להסדיר את המחלוקת. הנסיבות לפיהן נוהל מו"מ לפשרה, הצביעו לטענת השופטת על אומד דעת הצדדים לפיו ייתכן ויושג הסכם פשרה בפרק זמן הקרוב שלאחר מועד החתימה על הסכם שכר הטרחה. כלומר, השופטת קיבלה את הגרסה העובדתית של התובע, לפיה היה לפרש את ההסכם כך שעם הגשת כתב התביעה הוא היה זכאי למלוא שכר הטרחה.
עם זאת, השופטת בחנה גם אם היו טעמים לשלילת שכר הטרחה המלא מן התובע. השופטת קבעה כי התובע לא פעל בניגוד לאינטרס של הנתבע כאשר הגיש את כתב התביעה, ולא היה ניתן לקבל את הטענה כי הוא הגיש את כתב התביעה בחופזה רק בכדי לקבל את מלוא שכר הטרחה.
לאור הקביעות לעיל, בית המשפט פסק כי התובע הוכיח את זכאותו לקבלת מלוא שכר הטרחה, וחייב את הנתבע לשלם לו סכום של כ-7,500$, בהתאם להסכם שכר הטרחה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
