קבלת ערר על צו לתיקון המעוות שהוצא לעוררת וחייבה לפעול למניעת זיהום מים

חוק המים מסמיך את נציב המים, או מנהל הרשות הממשלתית לצוות על אדם שגרם לזיהום מים לעשות את כל הדרוש על מנת להפסיק את המצב ולהשיבו לקדמותו וכן לפעול למניעת הישנות הזיהום. צו זה נקרא "צו לתיקון המעוות" ומטרתו אינה הענשת הגורם לזיהום, אלא מתן מענה לצורך חיוני של מניעת זיהום מים שעלול לפגוע בציבור כולו. להלן דוגמא להוצאת צו כאמור וערעור על כך.

יש לך שאלה?
פורום פלילי
פורום מקרקעין

במקרה זה, הוגש לבית המשפט ערר על צו לתיקון המעוות שהוצא לעוררת על ידי המשיב מכוח סעיף 20ז' לחוק המים. במסגרת הצו, העוררת הצטוותה לבצע פעולות שונות במתחם תחנת דלק שהייתה בהחזקתה והיא הפעילה אותה. לפני שהתחנה הועברה לידי העוררת, היא הייתה תחת חסותה של חברת הדלק הישראלית בע"מ.

טיעוני הצדדים

לטענת העוררת, חברת דלק היא שסיפקה לתחנה את המיכלים התת קרקעיים והצנרת והייתה אחראית לבדיקתם ותחזוקתם השוטפת כל עוד המקום הופעל על ידה. לשיטת העוררת, לאחר שהתחנה הועברה לידיה, היא פעלה לקבלת האישורים הנדרשים כדין, לרבות בדיקת תקינות מערכת הצנרת. בנוסף, העוררת טענה שהיא בדקה שהתחנה אכן עמדה בדרישות המשרד לאיכות הסביבה ועל כן, חשה תדהמה כאשר קיבלה צו לתיקון המעוות, בו הופיעה לראשונה הטענה בדבר זיהום מים בשטח התחנה.

הלכה למעשה, העוררת טענה שהיא לא גרמה לזיהום מים במקרקעי התחנה, אלא חברת דלק שהיא שעשתה זאת. על כן, הצו נגדה הוצא בחוסר סמכות, מאחר והיא לא גרמה לאותו זיהום. בנוסף, נטען שלנוכח העבודה שהמשיב לא פנה לעוררת במשך תקופה ארוכה על מנת להודיע על הזיהום, למרות שעל פי הממצאים הוא ידע על כך זמן רב לפני כן, הרי שהוא היה מנוע ומושתק מהוצאת הצו.

מנגד, המשיב ביקש לדחות את הערר משום שלא הייתה מחלוקת שבתחנה היה זיהום מים שהיה עלול להתפשט ולגרום נזק חמור. הודגש שנוכח נסיבות אלו, תיקון המעוות היה חיוני והכרחי, הן על ידי הבעלים הקודמים של התחנה והן על ידי העוררת, שהחזיקה בתחנה בעת הנוכחית. יתרה מזאת, נטען שהעובדה שהמשיב פעל בסבירות ובהגינות בנסיבות העניין.

הכרעה

בפתח הדיון, השופט הדגיש שהחלטת הנציב להוציא צו לתיקון המעוות הינה קשה, מאחר וזהו אמצעי שלטוני שעלול לפגוע בזכויות היסוד של מקבל הצו. לפיכך, יש להפעיל את הסמכות שמתירה הוצאת צו בצמצום ובדווקנות, לאחר הצגת תשתית ראייתית סבירה להוכחת קיומו של זיהום.

השופט הדגיש שבין הצדדים לא הייתה מחלוקת באשר לעצם קיומו של זיהום, אלא בשאלה מי היה הגורם האחראי לכך. קרי, נגד מי היה ראוי להפנות את הצו. אולם, לנוכח הראיות שהוצגו נקבע שהיה קיים קושי בקביעות מועד תחילת זיהום הקרקע, הסיבות לכך ומידת חומרת הזיהום שנגרם על ידי מפעילים ובעלים קודמים של התחנה. בנסיבות אלו, נפסק שלא היה ראוי להטיל אחריות לתיקון המעוות על העוררת, שהחזיקה בתחנה והפעילה אותה במשך תקופה קצרה יחסית טרם הוצאת הצו.

כמו כן, נקבע שהוצאת הצו לתיקון המעוות נגד העוררת, תוך התעלמות ממפעילים קודמים שיתכן ויצרו את הזיהום, עלתה לכדי אכיפה סלקטיבית פסולה. באכיפה זו היה בכדי לפגוע בזכויות היסוד של העוררת לצד פגיעה בשלטון החוק ובאמון הציבור במערכת המשפט. בסופו של דבר נקבע שהדרך בה המשיב בחר לפעול לא הייתה ראויה. כלומר, לא היה מקום להוציא צו לתיקון המעוות נגד העוררת אלא, היה ראוי לחקור מי גרם לזיהום המים, להעמידו לדין ולחייבו בתיקון המעוות. על כן, העתירה התקבלה והצו לתיקון המעוות שהוצא נגד העוררת בוטל.