מטרת חוק המים היא להגן על מקורות המים בישראל ולמנוע את זיהומם, בין היתר באמצעות הטלת חובה למניעת זיהום, הפסקתו או ניקויו על ידי מי שגרם לכך ובעל הכלים לעשות כן. הלכה למעשה, נציב המים הוא בעל הסמכות להטיל חובה זו, באמצעות הוצאת צווים לתיקון המעוות. מאחר וצווים אלו מטילים חובה אקטיבית לפעול בדרך מסוימת, על חשבון הגורם המזהם, ישנה פגיעה ממשית בזכות הקניינית של אותו גורם. לפיכך, על הנציב להפעיל סמכותו במידה שאינה עולה על הנדרש, ולנהוג בזהירות בהוצאת הצווים. דוגמא ליישום לא סביר של סמכות זו, ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לך שאלה?
פורום מקרקעין


במקרה זה, הוגש לבית המשפט ערר לביטול צווים שהוצאו נגד העוררות מכוח חוק המים. על פי עובדות המקרה, נציב המים הוציא צווים לתיקון המעוות נגד העוררות, בשל זיהום מים. הצו הראשון הוצא בספטמבר 2003 והשני בינואר 2006. הם התייחסו למגרש באזור התעשייה בחולון שהיה שייך לחברה שנשלטה על ידי אחת מהחברות העוררות. במשך השנים, פעל במגרש מפעל מתכת שעסק, בין היתר, בציפוי מתכות. בשנת 2001, נסגר קו ציפוי המתכות וכעבור שנה, שטח המפעל נמכר לחברה חיצונית שקרסה כעבור מספר חודשים. לאחר קריסתה, מניות החברה נרכשו על ידי אחת מהעוררות, בהתאם לצו בית משפט. בשנת 2004, המניות נמכרו לחברה זרה.

 

טיעוני הצדדים


לטענת העוררות, הצווים היו חסרי תוקף משפטי ולכן, לא הייתה חובה לפעול על פיהם. זאת מאחר והצווים ניתנו בחוסר סמכות וחוסר תום לב. עוד נטען שהצווים לא היו מפורטים דיים ולא קבעו את אחריותן של העוררות לזיהום המים במגרש. בנוסף, העוררות טענו שהצווים הוצאו בשיהוי ניכר, למעלה מ-13 שנים לאחר שנודע על זיהום המים באזור ותוך כדי אכיפה סלקטיבית, היות ולא הוצאו צווים דומים למפעלים אחרים באזור, שיתכן שהיו אחראים גם כן לזיהום. לפיכך, היה ראוי לבטלם.


מנגד, המשיבים טענו שהשימוש האינטנסיבי והממושך בחומרים המזהמים שהתגלו בקרקע בשטח הצביע על כך שהעוררות היו אחראיות לזיהום. על כן, הצווים הוצאו על בסיס חשד סביר תוך הפעלה ראויה וסבירה של סמכות הנציב. בנוסף, נטען שלא היה מדובר באכיפה בררנית מאחר והמפעל שהיה על הקרקע בהחזקת העוררות היה בעל ההשפעה הגדולה ביותר על זיהום המים במקום. לפיכך, המשיבים ביקשו לקבוע שהצווים הוצאו כדין והייתה לעוררות חובה לפעול על פיהם.


הטעמים לביטול


לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, נקבע שבמקרה זה, לא היה מקום לנקוט בהליך של הוצאת צווים לתיקון המעוות. הסיבה המרכזית לכך הייתה השיהוי שבהוצאת הצווים. שכן, הצו הראשון לתיקון המעוות הוצא לאחר 13 שנים מהמועד בו התגלה הזיהום ומקור המים הסמוך נסגר עקב כך. הודגש שעובדה זו הצביעה על שיהוי קיצוני בהוצאת הצווים. זאת בניגוד להלכה הפסיקה לפיה על רשות מנהלית להפעיל סמכותה במהירות הראויה. מאחר והדבר לא נעשה ולא נמסר כל הסבר סביר לשיהוי הקיצוני, המשיבים היו מנועים מהוצאת הצווים באיחור, שהוצאתם פגעה פגיעה מהותית בעוררות.


הטעם השני שהצדיק את בטלות הצווים היה הבסיס הראייתי על בסיסו הם הוצאו. נקבע שבסיס זה לא היה מספק מאחר והצווים לא פירטו במידה הנדרשת את אחריות העוררות לזיהום הנטען. לא זו אף זו, הצווים עצמם היו מנוסחים בצורה לא בהירה ולא היה ברור מה היה הגורם לזיהום ומידת התרומה של המפעל בקרקע ברשות העוררות לכך. נקבע שבהיעדר בהירות זו, לא היה מקום להטיל אחריות לתיקון המעוות על העוררות.


הטעם השלישי לביטול הצווים היה אכיפה סלקטיבית. הודגש שאכיפה זו פוגעת באינטרס ההסתמכות של האזרח ובציפיות הלגיטימיות שלו מהרשות, לצד פגיעה בעיקרון השוויון. לאור האמור לעיל, נקבע שהוצאת הצווים לתיקון המעוות נגד העוררות הייתה בלתי סבירה וגרמה לפגיעה לא מידתית בזכויות האחרונות, הן באופן הטלת החיוב עליהן והן במניעת האפשרות להתגונן כראוי. לפיכך, הצווים בוטלו והערר התקבל.