על פי כללי המשפט המנהלי, בכדי שלהתחייבות כספית של רשות מקומית יהיה תוקף, עליה להיות חתומה על ידי ראש הרשות, הגזבר, ובחותמת הרשות. במקרה שלהלן, ההתחייבות בכתב לא עמדה בדרישות הפורמאליות האמורות, אולם בית המשפט, לאחר שנדרש לנסיבות העניין, מצא אפיקים חלופיים לחיוב הרשות המקומית הנתבעת.
יש לכם שאלה?
התובעות היו הבעלים של 96% מזכויות הבעלות בנכס מקרקעין, עליו היה מבנה ששימש כמלון. התובעת הראשונה ניהלה את המלון, והוסמכה על ידי כל בעלי הזכויות הנכס לטפל גם בהשכרתו.
בחודש מרץ בשנת 1998, מנהלי התובעות פנו לנתבעת הראשונה, עיריית ירושלים, והציעו להשכיר לה את הנכס בשלמותו על מנת שישמש מוסדות חינוך חרדיים. התובעות טענו כי נוהל בינן לבין העירייה משא ומתן רציני בנושא, שבעקבותיו החליטו שלא לשווק עוד את המלון החל מחודשי הקיץ של אותו שנה.
בחודש מאי של אותה שנה, התובעות קיבלו מהעירייה טיוטת חוזה שכירות, בו הייתה רשומה האחרונה כשוכרת הנכס. בחודש יוני, העירייה ביקשה לזרז את החתימה על ההסכם. הנתבעת, והנתבע 2 מטעמה, אף היו מודעים כי התובעות דחו מועמד אחר לשכירת המלון.
בהמשך, העירייה התחייבה בכתב באמצעות הנתבע 2, שלא היה ראש העיר או הגזבר, על חתימת הסכם שכירות בתנאים מסוימים, אשר היו מוסכמים על התובעות. בעקבות התחייבות זו החל הסמינר החרדי, אשר עתיד היה להיכנס למלון, בשיפוצים בו, וכמחצית מהמבנה הובאה למצב של שלד.
בחודש אוגוסט הגיע למבנה מהנדס בטיחות, אשר קבעה כי לצורך התאמתו לתקני הבטיחות של משרד החינוך, היה צורך בפעולות בנייה ושיפוץ נרחבות, שעלותן לא הייתה ריאלית. בשלב זה, הסמינר נסוג מרצונו לשכור את הנכס.
התובעות פנו לעירייה בדרישה להשבת הנכס לקדמותו, אך לא נענו. התובעות השכירו את החצי הלא הרוס של הנכס, ומכרו את כולו בשנת 2005, לאחר שנקלעו לקשיים כלכליים. התובעות הגישו את התביעה בה עתרו לפיצוי בסך 11,555,023 ₪ עבור הנזקים אשר נגרמו להן.
מנגד, הנתבעים טענו כי העירייה מעולם לא התכוונה לשכור בעצמה את הנכס, דבר שהובהר לנציגי התובעת מלכתחילה. יתרה מכך, הנתבעים טענו כי התובעות היו מודעות לכך שהעירייה לא הייתה יכולה ליטול על עצמה התחייבות כספית אלא באישור וועדת הכספים ומועצת העירייה, וכי ההתחייבות כביכול לא הייתה תקינה משום שלא נחתמה על ידי ראש העיר והגזבר, ואף לא נשאה את חותמת העירייה.
הכרעת בית המשפט
השופט הכריע כי מחומר הראיות התקבלה תמונה לפיה העירייה הייתה מעורבת באופן משמעותי בניסיון לשכירת הנכס, ולא שימשה כמתווכת בלבד. יתרה מכך, בשלבים מסוימים של המשא ומתן ניתן היה להבין כי כוונת העירייה הייתה לשכור את הנכס בעצמה. השופט קבע כי מעומק מעורבותה של העירייה ניתן היה להסיק גם על היקף חובת הזהירות שלה כלפי התובעות.
השופט החליט כי במסגרת מכתב ההתחייבות, העירייה הצהירה במפורש כי היא ראתה את עצמה כמי שהייתה מחויבת להחזרת המצב לקדמותו.
לאור האמור לעיל, השופט קבע כי העירייה נהגה בחוסר סבירות והפרה את חובת הזהירות כלפי התובעות. מסקנתו של השופט הייתה כי העירייה התרשלה כלפי התובעות בכך שדחפה את המהלך להשכרת הנכס, לרבות כניסת הסמינר אליו בטרם נחתם ההסכם, לשם תחילת ביצוע עבודות ההתאמה, מבלי שבחנה את הסוגיות המרכזיות אשר היו צריכות להיבחן. לפיכך, העירייה הייתה חייבת בפיצוי התובעות במישור הנזיקי.
יתרה מכך, השופט קבע כי אף היה ניתן להכיר בהתחייבות בכתב של העירייה ככזו שהקימה התחייבות שלא הייתה רק כספית, ולכן לא הותנתה בחתימות הפורמאליות של ראש העיר והגזבר. הסיבה היא כי העירייה התחייבה בין השאר להחזרת המצב לקדמותו.
לסיכום, בית המשפט קיבל את התביעה, אולם לעניין שיעור הנזק קבע כי לא הובאו כלל הראיות שנדרשו בכדי להוכיח את נזקן הנטען של התובעות. כתוצאה מכך, בית המשפט חייב את הנתבעים בתשלום בסך 1,475,500$, בלבד.
.JPG)
.jpg)
