בקשה למתן פסק דין הצהרתי, על-פיו הלאום של המבקשים הוא ישראלי

שאלת השפיטות בוחנת האם סוגיה אשר הועלתה בפני בית משפט, ראויה להתדיין ולהיות מוכרעת בו. במצב המשפטי כיום, מקובל כי ישנם נושאים שאינם שפיטים, אולם קווי הגבול של מתחם השפיטות, עדיין שנויים במחלוקת. במקרה שלפנינו עלתה שאלת השפיטות לגבי האפשרות של אזרחי המדינה לשנות את הלאום שלהם ל"ישראלי".

הרקע העובדתי

המבקשים, אזרחי מדינת ישראל, הגישו בקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו הלאום שלהם הוא "ישראלי". המבקשים צרפו להרצת הפתיחה תצהירים בהם הם פירטו את תפיסותיהם ואת תחושותיהם, מדוע לא היו בני הלאום היהודי, אלא בני לאום ישראלי. המבקשים טענו כי קיומו של לאום זה, על אף שלא נכלל ברשימת משרד הפנים, לא היה טעון הוכחה, שכן הוא היה עובדה שרירה וקיימת.

המשיבים, ובניהם משרד הפנים, טענו מנגד כי הצד השווה לתושבי מדינת ישראל – יהודים, דרוזים וערבים – היה האזרחות הישראלית, ולא הלאום. לטענתם, המבקשים פעלו מתוך רצון סובייקטיבי, כאשר נושא של קיבוץ לאומי לא היה נתון לקביעה של יחידים. המשיבים הוסיפו כי נושא זה לא היה מתאים לפסיקה של בית משפט, והיה נכון להשאירו להחלטת הרשות המחוקקת.

הכרעת בית המשפט

השופט ציין כי אומנם השאלה האם נושא מסוים הינו שפיט או לא, הינה שאלה סבוכה, אולם לא היה בכך בכדי לפטור אותו, כשופט, מלפסוק בה. השופט הדגיש כי בית המשפט אינו נוהג להתערב בהחלטות הנודעות להתווית מדיניותה של הממשלה ולקביעת סדר העדיפויות הכלכלי והחברתי שלה. מנגד, בית המשפט גם לא נרתע מלפסוק בעניינים רבים אשר היו נתונים במחלוקת דתית ופוליטית עמוקה.

השופט גרס כי בכדי להכריע בשאלת השפיטות היה נכון לבצע הבחנה בין שפיטות נורמטיבית, כלומר היכולת לבחון את הנושא הנדון בכלים משפטיים, לשפיטות מוסדית, שמעלה את שאלת ההתאמה של הנושא להכרעתו של בית המשפט. את ההכרעה בשאלות אלה היה נכון לבצע לאחר קביעת אופיו הדומיננטי של הנושא שנדון.

במקרה דנן, המבקשים ביקשו לממש את זכותם האישית להגדרה עצמית, שהינה חלק מטבעו של המשטר הדמוקרטי. מנגד, המשיבים שמו את הדגש בטיעוניהם על האינטרס הציבורי שעומד מאחורי אי הכרעה של בית המשפט בסוגיה.

השופט קבע כי האופי הדומיננטי של הנושא היה ציבורי, אידיאולוגי, חברתי, היסטורי ופוליטי. כלומר, לא היה משפטי. השופט ציין כי בקשתם של המבקשים לא הייתה עניין פשוט או טכני גרידא, אלא בקשה מבית המשפט לקבוע כי לאום חדש קם במדינת ישראל, אליו השתייכו כל אזרחי המדינה באשר הם.

לפיכך, השופט קבע כי נושא זה אומנם היה שפיט מבחינה נורמטיבית, אולם לא היה שפיט מבחינה מוסדית, לאור ההשלכות המהותיות על דמותה, אופייה ועתידה של המדינה. השופט ציין גם כי הכרעה בסוגיה זו הייתה יכולה לפגוע באמון הציבור במוסד השפיטה.

השופט הדגיש כי מכיוון שההיבט הדומיננטי של הסוגיה לא היה משפטי, לא היה יתרון לבית המשפט על פני החלטות של אחרים. לסיכום, בית המשפט החליט לדחות את הבקשה למתן פסק דין הצהרתי שעל פיו הלאום של המבקשים הוא ישראלי.