העסקה במשותף, כלומר מצב בו לעובד אחד ישנם שני מעבידים או יותר, יוצרת מצב משפטי לפיו יחסי העבודה מתקיימים בין העובד לבין כל אחד מהמעסיקים באופן ישיר. כתוצאה מכך, שני המעסיקים מחויבים לזכויות העובד, ביחד ולחוד. לפיכך, במצבים בהם אחד מהמעסיקים אינו מסוגל לספק לעובד את מלוא זכויותיו, החובה לכך מוטלת על המעסיק האחר.
יש לכם שאלה?
המקרה שלהלן מהווה דוגמא לפסיקה של בית המשפט כאשר חברה אשר העסיקה ישירות עובדת פשטה את הרגל, ובמסגרתה הוא חייב את חברת האם שלה בזכויותיה של התובעת.
התובעת, שהייתה עולה חדשה מחבר העמים, החלה לעבוד ביום ה-13.12.2000 כעובדת ניקיון בתחנת הכוח של חברת חשמל בחיפה. התובעת הועסקה דרך חברה קבלנית, הנתבעת הראשונה, שהייתה חברת בת של הנתבעת השנייה, חברת האם.
ביום ה-1.11.2002, עבדותה של התובעת הופסקה עקב זכיית חברה אחרת במכרז לאספקת שירותי ניקיון באתר חברת החשמל. התובעת תבעה מהנתבעות את זכויותיה הסוציאליות - תשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, דמי הבראה, הפרשי שכר בגין שעות נוספות שביצעה, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה, והחזר סכומים שנוכו משכרה עבור קרן הפנסיה.
בין הצדדים לא הייתה מחלוקת כי לנתבעת הראשונה, אשר הפכה לחדלת פירעון, היו חובות כספיים כלפי התובעת. השאלה המשפטית הייתה האם התקיימו יחסי עובד-מעביד עם הנתבעת השנייה, חברת האם, והאם בנסיבות שהתקיימו היה מוצדק לבצע הרמה של מסך ההתאגדות ולחייבה, ביחד ולחוד, בחובותיה של חברת הבת.
התובעת טענה כי היה נכון לראות את הנתבעות כחברה אחת. מנגד, חברת האם הכחישה טענה זו וציינה כי לא התקיימו יחסי עובד-מעביד בינה ובין התובעת.
הכרעת בית המשפט
השופט ציין תחילה כי הפסיקה הכירה בעבר במקרים בהם לעובד היו שני מעבידים או יותר במשותף. לדעת השופט, גם במקרה זה התובעת הרימה את הנטל שרבץ לפתחה להוכיח כי הנתבעות היו מעסיקותיה במשותף.
השופט הדגיש כי הנתבעות הן חברות פרטיות בעלות שם זהה כמעט לחלוטין, ואף עוסקות בתחומים זהים, של שמירה וניקיון. יתרה מכך, מחצית ממניות חברת הבת מוחזקות על ידי חברת האם, ההנהלה זהה, ואף המען הרשום של שתי החברות היה זהה.
שלישית, המכתב באמצעותו נמסרה לתובעת ההודעה על סיום העסקתה נשא את הלוגו של חברת האם, וחברת הבת הוצגה בו כ"סניף" בלבד. רביעית, ממסמכים של חברת החשמל עלה כי חברת האם היא שזכתה במכרז.
השופט ציין כי המסמכים הפורמאליים היחידים שהוצגו והעידו על קיומה של הנתבעת 1, היו מסמך מרשם החברות ותלושי השכר. מעבר לכך,לא ניתן היה ללמוד משאר המסמכים כי הנתבעת 1 תפקדה כחברה עצמאית וניהלה את ענייניה בעצמה.
לאור כל זאת, השופטים שוכנעו כי הנתבעות ראו בעצמן כיישות אחת משותפת, והחלוקה התבצעה רק מטעמי יעילות. עם זאת, כאשר מצבה הכלכלי של הנתבעת 2 נעשה קשה, ניסו הנתבעת 2 ומנהליה להתנער מחובותיה והתכחשו לזכויות עובדיה.
לסיכום, השופטים קיבלו את התביעה ופסקו כי היה לראות את הנתבעות כמי שהעסיקו את התובעת במשותף, ולכן היו חייבות ביחד ולחוק בתשלום זכויותיה שנבעו מההעסקה זו, בהתאם לתביעה שהוגשה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
