בבואו של בית המשפט לפסוק בסוגיית לשון הרע, שהרי הוא נדרש לבחינתן של שלוש שאלות: האם מהווים מעשי הנתבע משום "פרסום לשון הרע"; ככל שהתשובה לשאלה הראשונה הינה חיובית, נדרש בית המשפט לשאלה השנייה והיא- האם חוסה אותו פרסום המהווה לשון הרע, תחת ההגנות שהוגדרו בחוק. ככל שהתשובה לשאלה השנייה הינה שלילית, על בית המשפט להידרש למשוכה השלישית והיא שאלת גובה הפיצוי.
חוק הגנת הפרטיות נועד להגן על פרטיותו של אדם, ולפצותו על כל נזק אשר נגרם לו בגין הפרתה. המקרה שלפנינו מהווה דוגמא לשני מקרים אלו.
יש לכם שאלה?
הנתבע פרסם שלושה פרסומים, אשר התובע, איש ציבור שכיהן כחבר וועד מקומי, הוזכר בהם. בפרסום אחד נכתב כי נסלל שטח ציבורי גדול אשר בסלילתו לא הייתה כל תועלת לציבור, מלבד התועלת האישית לתובע בהקמת חנייה ליד ביתו. בשני הפרסומים האחרים נרמז כי התובע ביצע את הצבעותיו בוועד בהתאם להנחה שקיבל בתשלומי הארנונה, דהיינו, קיבל את ההנחה כ"שוחד פוליטי". לפרסום האחרון צורפה קבלה אשר כללה את פרטי חשבון הבנק של התובע.
התובע הגיש תובענה לפיצויו בשל פרסום שהיווה לשון הרע, וכן עקב פגיעה בפרטיות. מנגד, הנתבע טען כי הפרסומים לא היוו לשון הרע, וגם אם כן, הרי שחסו תחת ההגנות הכלולות בחוק איסור לשון הרע. כמו כן, הנתבע טען כי פרסום הקבלה לא היווה משום פגיעה בפרטיותו של התובע.
הכרעת בית המשפט
השופטת קבעה כי במקרה זה לא היה ספק כי מדובר היה ב"פרסום", כדרישת החוק. השופטת ציינה כי הנתבע הפיץ את מכתביו, שנגעו לתובע, לאנשים שונים ביישוב בו התגוררו, ומבלי שיועדו לאדם ספציפי.
השופטת סברה כי המכתבים לא נקטו לשון ממנה ניתן היה ללמוד מפורשות שהתובע קיבל שוחד פוליטי. על אף סברתו הסובייקטיבית של התובע, השופטת החילה במקרה זה מבחן אובייקטיבי שבחן האם קורא סביר של המכתבים היה מייחס לתוכנם אישום כאמור. השופטת גרסה כי לא ניתן היה ללמוד מתוכנם של המכתבים טענה מפורשת לקבלת שוחד פוליטי על ידי התובע, וכי מדובר היה בפרסומים בתחום הביקורת הלגיטימית ביחס לאיש ציבור.
השופטת ציינה כי הטענה העובדתית שהתובע קיבל הנחה בארנונה, הייתה נכונה. הטלת הספק, האם הנחה זו מושפעת מהצבעותיו, לא היוותה לשון הרע, שכן הדרישה לפי החוק היא כי לפרסום תהיה משמעות חמורה בעיני הקורא הסביר, ולא כך היה הדבר.
אשר לפרסום בדבר סלילת השטח הציבורי, השופטת קבעה כי הוא היוו פרסום מותר, אולם הנתבע כשל בכך שפרסם תוספת שבה נכתב: "ככה משמרים, זמנית, רוב בוועד להמשך שחיתות". פרסום זה, על אף שהוא התייחס לצדדים שלישיים אשר ביקשו כביכול לשמר את כוחם באמצעות הצבעותיו של התובע, השליך על תפקודו של האחרון, ועלול היה לפגוע במשרתו, כאיש ציבור. השופטת דחתה את טענת "אמת דיברתי" של הנתבע, ואת טענתו כי פעל בתום לב.
על אף זאת, השופטת ציינה את החשיבות של חופש הביטוי, אשר מקבל מעמד עודף במקרים בהם מועלת ביקורת כנגד אנשי ציבור. ביקורת זו מהווה חלק לגיטימי מהביקורת בחברה דמוקרטית, ואדם אשר נטל על עצמו תפקיד ציבורי מודע לחשיפתו לביקורת מסוג זה.
באשר לטענה בדבר פגיעה בפרטיות של התובע, השופטת גרסה כי המקרה נכנס תחת הגדרת סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי לא תעמוד זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש. התובע לא הוכיח כי נגרם לו כל נזק מהפרסום, ולא התעורר אצל השופטת ספק כי מטרת הפרסום לא הייתה לפגוע בתובע, אלא לתמוך בטענות האחרות שהזכיר הנתבע.
לסיכום, השופטת דחתה את העילה של פגיעה בפרטיות, וקיבלה באופן חלקי בלבד את התביעה בדבר לשון הרע. לאור זאת, השופטת קבעה כי שסכום הפיצוי לתובע יהיה 7,000 ₪.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
