סמכות שיפוט מקומית באינטרנט - איזה בית משפט ידון בתביעת אינטרנט?

עידן האינטרנט הביא איתו סוגיות משפטיות חדשות ומעניינות שלא היו נפוצות קודם לכן. אחת השאלות שהתעוררו עקב השימוש באינטרנט, שהוא עולמי וחוצה מדינות, היא שאלת סמכות השיפוט בכלל, וסמכות השיפוט המקומית בפרט. סמכות השיפוט ברבים מהמקרים קובעת את גורל התביעה, שכן הדין המהותי שונה ממקום למקום. כך שאם גולש מצרפת תובע אתר אינטרנט מארה"ב, השאלה לאיזה בית משפט, הצרפתי או האמריקני, יש את הסמכות לדון בתביעה, היא משמעותית ביותר.

יש לכם שאלה?

פורום דיני אינטרנט | זכויות יוצרים באינטרנט
פורום קניין רוחני
פורום זכויות יוצרים במוזיקה ואמנות

התובע הינו מפעיל של מספר אתרי אינטרנט המשמשים למכירת כלי בית. הנתבע הוא בעל חנות כלי בית מהוד השרון, שגם בבעלותו אתר אינטרנט בו הוא מוכר כלי בית מחנותו. התובע טוען כי הנתבע השתמש בתמונות שהוא, התובע, העלה לאתר שלו. לדבריו, הנתבע שם אותם באתר שלו ללא רשותו. התובע פנה אל הנתבע בבקשה להסיר את התמונות. הנתבע הסיר את התמונות על אף שלטענתו הוא לא העתיק אותן מאתרו של התובע. התובע תבע את הנתבע במספר עוולות מתחום הפרת זכויות יוצרים וקניין רוחני. הנתבע טוען כי אין לבית משפט השלום בירושלים סמכות שיפוט מקומית אלא לבית המשפט שבמחוז המגורים שלו.

הדיון המשפטי

השופט ציין כי הנושא רחב מאוד וכי הוא עוסק בו בקליפת אגוז. השופט סקר מספר פסקי דין מרחבי העולם בהם התעוררה הבעייתיות שבקביעת סמכות השיפוט באינטרנט. הבעיה המרכזית שנוצרת היא העובדה שבית משפט בכל מדינה שהיא יכול לתת צו או הוראה לאתר אינטרנט ממדינה אחרת, למרות ההבדלים המהותיים בין שיטות המשפט השונות. מאחר וסמכות השיפוט קובעת את הדין, האתגר של המחקר המשפטי בנושא הוא למצוא הסדר בינלאומי, שייצור הרמוניה, סדר, בהירות משפטית ומניעת כאוס.

אלא שהשופט מבצע הבחנה ברורה בין הנושא של סמכות שיפוט לנושא הסמכות המקומית. במקרה שלפנינו, ברור הוא שסמכות השיפוט היא של בית המשפט הישראלי, והשאלה הנדונה היא רק הסמכות המקומית – באיזה בית משפט יתקיים הדיון. השאלות המתעוררות בסוגיית הסמכות המקומית שונות לחלוטין. הן אינן עוסקות בדין המהותי, שהרי זה לא ישתנה כלל, אלא בעיקר בשאלת הנוחיות לשני הצדדים. שאלה זו היא טכנית בעיקרה ולא מהותית.

תקנה 3 לתקנות הסדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") קובעת מספר חלופות, שכאשר אחת מהן מתקיימת, בית המשפט קונה סמכות מקומית. החלופות הן – מקום מגוריו או עסקו של הנתבע, מקום יצירת ההתחייבות, מקום קיום ההתחייבות, מקום מסירת הנכס או מקום המעשה שבגינו תובעים.

במקרה דנן, שתיים מבין החלופות השונות הקנו סמכות לביהמ"ש בירושלים. מכיוון שעסקו של הנתבע הוא חנות אינטרנט, הרי שכל מקום ממנו מגיעים אליו לקוחות הוא מקום עסקיו. מבחינת הקונים, מקום עסקו של הנתבע הוא מקום מגוריהם שלהם. חלופה נוספת המתקיימת בענייננו היא המקום בו התקיים המעשה נשוא התביעה. מאחר והעתקת התמונה התרחשה ברשת האינטרנט, הרי שמקום המעשה התקיים בכל מחוז ומחוז במדינת ישראל.

השופט העיר, שאכן התקנות לא מדברות על נושא האינטרנט, ויש מקום לתקן אותן. עם זאת, מאחר וזהו המצב, יש לפרש את התקנות בהתאם לרצוי. עוד מוסיף השופט, כי בתקנות סדר הדין האזרחי נקבע שאם מקום השיפוט לא ברור, מקום התביעה יהיה בבית המשפט בירושלים. כך שגם אם תקנה 3 לא הייתה חלה במקרה שלפנינו, מקום השיפוט היה בירושלים.

השופט מצביע על ההיחלשות של שאלת הסמכות המקומית בימינו. בעבר, נסיעה ממחוז למחוז הייתה קשה וארוכה בהרבה, ושאלת נוחיות הדיון לצדדים הייתה משמעותית יותר. בימינו, שזמן הנסיעה ממקום למקום התקצר משמעותית, שאלת חוסר הסמכות המקומית קיבלה מעמד פחות בהרבה. לכן, ביהמ"ש מתייחס בחשדנות בדרך כלל לשאלת הסמכות המקומית.

שיקול נוסף שיש להעלותו בנושא הסמכות המקומית הוא שאלת ניתוב התיקים. לאן יהיה יעיל יותר לשלוח את הדיון. אכן שיקול היעילות חשוב פחות, שכן אין הוא נוגע לצדדים עצמם, אך במקרה שלנו הוא מטה את הכף לטובת האפשרות של התובע לתבוע בכל מקום שיחפוץ.
השופט הכריע כמו הזרם המרכזי בפסיקה, אשר לפיו, מאחר והאינטרנט הוא חסר מקום, הסמכות היא כלל מדינתית. רק במקרים בהם ישתמש התובע לרעה בסמכות הרחבה הזו בית המשפט יתערב בסוגיה. כך למשל במקרה ששני הצדדים גרים באזור הצפון אך התובע בחר לתבוע בבית המשפט באילת.

השופט דוחה את הזרם השולי בפסיקה, שקבע כי חנות באינטרנט היא "רשת בעלת מספר סניפים", וככזאת תחול עליה תקנה 3(א1). תקנה זו קובעת שאם אחד הסניפים הוא במחוז עסקיו של הנתבע אזי הסמכות היא לבית המשפט שבאזור זה. השופט דחה גישה זו וקבע כי אין לערוך השוואה בין סניפים פיזיים בעלי בניינים, ציוד ואנשים לבין חנות אינטרנט שהיא וירטואלית. מעבר לכך, מאחר וגם לנתבע יש חנות אינטרנטית, הרי שמקום עסקיו הוא כאמור כלל מדינתי, כך שאין משמעות לתקנה 3(א1) בענייננו. בסופו של היום, נקבע כי בית המשפט בירושלים קנה סמכות בתביעה שלפנינו. ולא היה מקום להעביר את הדיון לבית משפט אחר.