היישוב קדיתא נמצא ליד העיר צפת, בצפון הארץ. במהלך שנות ה-80, מנהל מקרקעי ישראל החכיר לארבע משפחות שונות מקרקעין באזור, בתמורה לקרקע אחרת באזור הר מירון. בחלוף השנים, משפחות אלו ונוספות, החלו לפלוש לשטחים בישוב שלא כדין, ובניסיון לתפוס בהם חזקה. בתגובה לניסיונות אלו, המנהל החל לנהל הליכים לסילוק הפולשים, לרבות פנייה לבתי המשפט. דוגמא לכך בפסק הדין דנא.


יש לך שאלה?
פורום פינוי שוכר
פורום דיני מושבים וקיבוצים
פורום פינוי בינוי
פורום מקרקעין


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה שעניינה פינוי וסילוק יד של הנתבע שהתגורר בישוב בשם "קדיתא". הליכי הקמת הישוב החלו זמן רב לפני הדיון דנן: כבר בשנת 1986 משרד ראש הממשלה חבר למשרד הפנים ומשרד הבינוי והשיכון לקידום התוכנית להקמת היישוב. תוכנית זו אושרה בוועדה המחוזית לתכנון ובניה ובוועדה לתכנון עניינים עקרוניים. המועצה הארצית לתכנון ובניה דנה אף היא בתוכנית והחטיבה להתיישבות קיבלה על עצמה לסייע בהקמת היישוב. בנוסף, המועצה האזורית ראתה את התושבים במקום כתושבים מוניציפאליים של האזור. אולם, התוכנית לא אושרה באופן סופי ומנהל מקרקעי ישראל התנגד להחזקת השטח האמור על ידי הנתבעים ודרש את סילוקם.


לטענת המנהל, ההליכים בתיק דנן החלו בשנת 2002 ונמשכו לאורך חמש שנים. במהלך אותה תקופה, בית המשפט הורה על עיכוב ביצוע של פינוי הנתבע. אולם, לטענת המנהל, חמש השנים הוו תקופה ראויה של עיכוב ביצוע ולא היה מקום לדחות את סילוק הנתבע מהמקרקעין למועד מאוחר יותר. למעשה, המנהל ביקש להורות על סילוק הנתבע לאלתר.


מנגד, הנתבע טען שהוא הסכים בעבר למתן פסק דין לפינויו מהמקרקעין מאחר והיה סיכוי סביר שההליך להסדרת הקמת היישוב יתרחש בקרוב. מאחר ובפועל, הליכים אלו היו בעיצומם, לא היה מקום לפנותו באופן מיידי. זאת בפרט לאור החשש לפגיעה אנושה במשפחת הנתבע במקרה של פינוי מיידי.


דיון והחלטה


בפתח הדיון, השופט הדגיש שמחומרי הראיות שהוצגו בפניו בתיק זה ובדומיו, עלתה תמונת מציאות עגומה בה זרוע אחת של השלטון לא ידעה מה עשתה זרוע אחרת, וזרועות שלטוניות שונות התעלמו זו מזו. לאחר מכן, השופט סקר בהרחבה את השתלשלות האירועים בפרשה ואת התנהלות מנהל מקרקעי ישראל ורשויות המדינה כלפי תושבי הישוב. נקבע שהנתבע זכה להבטחה שלטונית ולמתן רשות בלתי הדירה להתיישב בקרקע. לאמירה זו הייתה השפעה על עיכוב ביצועו של סילוק היד בפועל.


עם זאת, מאחר והנתבע עצמו הסכים למתן צו של פינוי וסילוק יד, לא היה צורך לדון לגופו של עניין בשאלה האם היה מקום להורות על צו זה מלכתחילה. במקביל, השופט קבע שחרף עיכוב ביצוע הצו בעבר, היה מקום לעכב את הליכי הפינוי לתקופה נוספת. כלומר, טענות המנהל נדחו.
אורכה של תקופה זו נגזר מפרק הזמן הסביר שנדרש לצורך האישורים הסופיים לתוכנית המתאר ביישוב מצד אחד ומצד שני, לא היה ניתן לעכב את הביצוע לתקופה בלתי סבירה בעליל.

 

בנסיבות במקרה, השופט קבע שלמרות ההתקדמות המואצת בהליכי הקמת היישוב, היה בסיס סביר להניח שהשלמתם תימשך זמן רב. משכך, השופט הורה על עיכוב הפינוי למשך תקופה נוספת של חמש שנים, לכל היותר. זאת בכפוף לתנאים שונים לפיהם, אם עד לתום תקופת ה-5 שנים לא תהיה התקדמות ממשית בעניין הסדרת ההתיישבות בקדיתא, אזי לא יהיה מנוס ממסקנה שכלו כל הקיצים ועל הנתבע לפנות את הנכס.