לפי תקנה 21(א) לתקנות סדר הדין הפלילי, בית המשפט יכול לחייב את המדינה בתשלום הוצאות משפט, אם היא אחד מהצדדים למשפט. קרי, "בעל דין". למעשה, בית המשפט יכול לחייב כל בעל דין לשלם את ההוצאות של הצד שכנגד, אם הדבר מוצדק. אולם, זאת רק לאחר שמיעת טענות בעל הדין שנדרש לשלם את ההוצאות. דהיינו, לאחר מתן זכות הטיעון לבעל הדין שמחויב בתשלום. במידה ובעל הדין לא קיבל את יומו בבית המשפט, חיובו עלול להתבטל. להלן דוגמא לכך.


יש לכם שאלה?
פורום פלילי
פורום מעצר
פורום כתב אישום


במקרה הבא, המערערת חויבה על ידי בית משפט השלום לשלם הוצאות למשיב 2, שהיה בא כוחו של המשיב 1. גובה התשלום היה 10,000 ₪ והחיוב נבע מכך שבדיון שנערך בבית המשפט בעניינו של המשיב 1, לא נכחה קלדנית. על פי העובדות, נגד המשיב 1 הוגש כתב אישום לצד בקשה למעצר עד תום ההליכים. לאחר שנקבע מועד לדיון בבקשה, הוא נדחה. זאת משום שהמשיב 2, שייצג את המשיב 1, טען שחומרי החקירה לא הועברו אליו במלואם. בשל סיבה זו, נדחו עוד מספר דיונים והמדינה חויבה בתשלום הוצאות בסך 1,000 ₪.

 

החיוב


לאחר שנקבע מועד רביעי לדיון בבקשה, המשיב 2 חזר על טענתו באשר לקבלה חלקית של חומרי החקירה, אך בית משפט השלום הורה על שמיעת טיעוני הצדדים. בשעה 15:00, בית משפט קמא הורה על קיום דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים לגופו של עניין. אולם, בשעה 16:00 הקלדנית נאלצה לעזוב את האולם מאחר ומשמרתה הגיעה לסיומה. כתוצאה מכך, נעשו מאמצים לנסות לאתר קלדנית מחליפה, כאשר הדיון כולו תועד על ידי מתמחה שכתבה פרוטוקול ידני.


המאמצים כשלו וכעבור שעה, בית משפט קמא הורה על דחיית הדיון ללמחרת בבוקר. בנוסף, הוא חייב את הנהלת בתי המשפט לשלם את ההוצאות שהוזכרו לעיל לטובת המשיב 2, מאחר שנאלץ להמתין באולם במשך זמן רב כתוצאה ממחדלי המזכירות. הנהלת בתי המשפט הגישה ערעור על ההחלטה וזהו הדיון שלפנינו.


טיעוני הצדדים


המערערת טענה שאמנם נזק שנגרם לאזרח עקב שירות לקוי הינו בר פיצוי, אך יש צורך לתבוע אותו בהליך נזיקין רגיל ומסודר, בו ניתנת זכות טיעון לבעלי הדין וכל העובדות מתבררות. במקרה זה, החלטת בית המשפט לא ניתנה במסגרת הליך מסודר זה ובכך נוצרה פרקטיקה חדשה לפיה מי שאינו בעל דין זכה למימוש עילת תביעה וסעד מיידי, שלא לפי תביעה רגילה.


לגופו של עניין, נטען שבהתנהלות הנהלת בתי המשפט לא נפל פגם שהצדיק פסיקת פיצויים אלו. שכן, קביעת מועד הדיון לשעת הצהריים לא תואמה עם האחראי על הקלדניות ואף לא הוגשה בקשה לשיבוץ קלדנית לשעות אלו. על כן, לאחר שהתקבלה הודעה בעניין, ההנהלה עשתה ניסיונות לאתר קלדנית, אך בשל השעה המאוחרת וההתראה הקצרה, לא נמצאה מחליפה.


מנגד, המשיבים ביקשו לדחות את הערעור בשל טעמים פרוצדוראליים ולגופו של עניין. ראשית, נטען שהנהלת בתי המשפט לא הוכרה כישות משפטית ולכן מבחינה פרוצדוראלית, היא לא הייתה זכאית להגיש ערעור, אלא המדינה נדרשה לעשות זאת. מאחר והיא לא ערערה, ההחלטה בנושא הפיצויים הפכה לחלוטה. כמו כן, נטען שהערעור הוגש באיחור. זאת ועוד, לגופו של עניין, המשיבים טענו שלמערערת ניתנה הזדמנות להשמיע את טענותיה בבית המשפט והיא הייתה מיוצגת בהליך.


קבלת הערעור


לאחר שמיעת טענות הצדדים, הוחלט לקבל את הערעור. ראשית, טענותיהם הפורמאליות של המשיבים נדחו ונקבע שהנהלת בתי המשפט, כאורגן של המדינה, הייתה רשאית להגיש את הערעור מבחינה דיונית. עוד נקבע שהערעור לא הוגש באיחור. לגופו של עניין, הודגש שלבית המשפט סמכות להטיל הוצאות על המדינה כ"בעל דין". זאת מכוח תקנה 21 לתקנות סדר הדין הפלילי. אולם, את ההוצאות ניתן להטיל רק לאחר שמיעת טיעוניו של בעל הדין.


במקרה זה, ההוצאות הוטלו עקב מחדל מטעם הנהלת בתי המשפט. אולם, בעת הדיון, המדינה הייתה בכובעה כמאשימה ולא כהנהלת בתי המשפט. על כן, הלכה למעשה, נקבע שהמדינה בכובעה כהנהלת בתי המשפט לא נכחה כ"בעל דין" בדיון שהתקיים ולא ניתנה לה הזמנות להשמיע טענותיה בעניין ההוצאות. לאור האמור לעיל, הוחלט לקבל את הערעור ולבטל את חיוב הנהלת בתי המשפט בתשלום הוצאות המשיב 2.