ככלל, ישנן עילות תביעה בהן ניתן לדון בערכאות שונות – בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. אולם, ישנם נושאים בהם ניתן לדון רק בבתי משפט מיוחדים. כך למשל, סכסוכים בין בני משפחה נידונים רק בבית המשפט לענייני משפחה. לחלופין, סכסוכים בנושא יחסי עבודה נידונים רק בבית הדין לעבודה. למעשה, לטריבונלים אלו, ולאחרים, סמכות ייחודית לדון בנושאים בהם יש להם מומחיות ומקצועיות. על כן, הגשת תובענה בעילה בה סמכות ייחודית לטריבונל אחד, לבית משפט אחר שאינו מוסמך, עלולה להוביל לדחייתה. להלן דוגמא לכך.


יש לך שאלה?
פורום בית דין לעבודה
פורום זכויות עובדים
פורום זכויות וחובות מעסיקים

 

במקרה זה, בית המשפט דן בעתירה מנהלית שהוגשה נגד עיריית תל אביב. על פי עובדות המקרה, בשנת 2000 העותרת הגישה לבית המשפט המחוזי תובענה במסגרתה ביקשה לחייב את המשיבים להעניק לה רישיון עסק להפעלת אולם בתל אביב. בשנת 2004, בית המשפט פסק שסירוב המשיבים להעניק לעותרת את הרישיון האמור נבע משרירותיות ושיקולים זרים שחרגו ממתחם הסבירות. על כן, המשיבים חויבו להעניק את רישיון העסק. אולם, המשיבים לא ביצעו את שחויבו והעותרת טענה שעד שנת 2006 לא ניתן לה רישיון עסק בנימוקים שונים, חרף החלטת בית המשפט.


על כן, העותרת פנתה לבית המשפט לעניינים מנהליים בבקשה לפעול נגד הגורמים שנמנעו מיישום ההחלטה המשפטית. הלכה למעשה, העותרת ביקשה לחייב את העירייה לפטר את המשיבים 2 ו-3 מתפקידם ולחלופין, למנות אחראי לפיקוח על מעשיהם ותפקודם בעבודה בעירייה. מנגד, המשיבים ביקשו לדחות את העתירה על הסף בשל היעדר סמכות עניינית. לשיטתם, מאחר ומהות העתירה הייתה בנושא פיטורי העובדים, בית הדין לעבודה הוא שנדרש לדון בה.


קיומה של סמכות ייחודית, האומנם?


לפי סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, לבית דין זה סמכות ייחודית לדון בתביעות שבין עובד למעבידו כאשר עילת התביעה היא בנושא יחסי עובד מעביד, יצירת יחסים אלו וסיומם ובין צדדים אלו. במקרה דנן, העותרת ביקשה להורות לעיריית תל אביב להפסיק את העסקת המשיבים 2 ו-3 מכוח מעמדה כמעבידתם. זאת בעקבות פסק הדין הקודם בו יוחסו למשיבים פעולות חסרות תום לב שהיו נגועות בשיקולים זרים. העותרת טענה שלנוכח פסק דין זה, הייתה עילה לפיטורי המשיבים על ידי העירייה. השופטת קבעה שמהות העתירה הייתה יחסי עובד מעביד.


עם זאת, העתירה לא הוגשה על ידי עובד נגד מעבידו, או להפך. על כן, לכאורה, לבית הדין לעבודה לא הייתה סמכות ייחודית לדון בה. אולם, בהמשך סעיף 24 לחוק נקבע שהסמכות הייחודית של בית הדין לעבודה מתוחמת לתחום העילה בלבד ולא לזהות הצדדים. קרי, די בכך שעילת התביעה היא אחת מהעילות המפורטות בחוק בהן לבית הדין סמכות ייחודית, על מנת לקבוע שטריבונל זה הוא היחיד שרשאי לדון בתובענה. זאת גם אם אחד מהצדדים לתובענה אינו צד לחוזה העבודה.


סמכות בית הדין לעבודה


סעיף 24 לחוק מפרט מהן עילות התביעה האמורות, בהן גם תובענה לקבלת אדם לעבודה או אי קבלתו. על פי הפרשנות שניתנה לעילה זו, נקבע שבית הדין לעבודה מוסמך לדון גם בתובענות למתן סעד של הפסקת עבודה. על סמך פרשנות זו, השופטת קבעה שלבית הדין העבודה ניתנה הסמכות לדון בעתירה שעניינה פיטורי עובד והפסקת עבודתו, גם אם היא הוגשה על ידי צד ג'. השופטת הדגישה שפרשנות זו תאמה את התכלית שעמדה בבסיס הענקת הסמכות הייחודית לבית הדין לעבודה – ריכוז כל ענייני העבודה בטריבונל אחד, לו מומחיות בנושא.


לבסוף, השופטת הבהירה שהעתירה נועדה גם להעברת ביקורת מנהלית על החלטת העירייה שלא להפסיק את עבודת המשיבים 2 ו-3 לאחר מתן פסק הדין בעניינם. אולם, מאחר ובית הדין לעבודה הוסמך להפעיל גם את כללי המשפט המנהלי בהכרעתו, נפסק שהעובדה שהעתירה כללה שאלות של סבירות ומנהל תקין לא שללה את סמכות טריבונל זה. בסיומו של יום, השופטת קיבלה את טענת המשיבים וקבעה שלבית המשפט לעניינים מנהליים לא הייתה סמכות לדון בתובענה.