כל אדם אשר מגיש עתירה לבית המשפט, נדרש לשלם עבורה אגרה. גובה האגרה נקבע בתקנות בית המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007. בתקנות נקבע שלבית המשפט סמכות לפטור עותר מתשלום האגרה, באופן חלקי או מלא, אם אין ביכולתו לשלמה וכאשר ההליך מגלה עילה. פטור זה משקף איזון בין זכות הגישה לערכאות של כל בעל דין, לבין האינטרס הציבורי שבמניעת הליכי שווא ובזבוז זמן שיפוטי. להלן דוגמא לכך.


רקע


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן פטור מאגרה אותה העותר נדרש לשלם עבור עתירותיו. על פי העובדות, העותר היה אסיר פלילי שריצה עונש מאסר של 3 שנים ו-9 חודשים לאחר שהורשע בביצוע עבירות עושק, מרמה וגרימת נזק לרכוש בזדון. העותר הגיש 35 עתירות, במקביל ובאותו יום.


העתירות התייחסו לנושאים שהיו קשורים בעותר עצמו, כגון חיובו לנקות את תא המאסר בזמנים קבועים, אי מתן היתר להכנסת דיסקים של תמונות מאירועים משפחתיים ועוד. במקביל, היו עתירות שהתייחסו לנושאים כללים כמו ליקויים בניהול אגף הכלא, הוספת מזגן נייד למוצרים שנמכרו בקיוסק שהוצב במקום וכד'. לטענת העותר, הוא היה מחוסר אמצעים ולכן ביקש מבית המשפט פטור מתשלום האגרה.


מתן הפטור

 

בתקנות בית המשפט (אגרות) נקבע שאסיר או עציר המגיש עתירה, נדרש לשלם אגרה בסך 63 ₪ (הסכום במועד הדיון דנן) ושירות בתי הסוהר הוא שגובה אותה. עם זאת, לפי התקנות העותר, גם אם הוא אסיר, יכול לפנות לבית המשפט ולבקש פטור מתשלום האגרה. זאת כאמור בכפוף לכך שתביעתו מגלה עילה ושאין ביכולתו לשלם את הסכום הנדרש.


במקרה זה, נקבע שמצבו הכלכלי של העותר לא היה בכי רע. שכן, מידי חודש בני משפחתו הפקידו בחשבונו 1,000 ₪ וצרכיו הבסיסיים ממילא סופקו על ידי המשיב. השופטת ציינה שמעיון בתדפיסי החשבונות של העותר עלה שהוא ניצל את הכסף שהועבר לו על ידי משפחתו לרכישת מוצרים בקיוסק בשווי אלפי שקלים. כלומר, הוא ניצל את הכסף לצרכיו הפרטיים. על כן, השופטת קבעה שטענתו של העותר שהיה מחוסר כלכלית הייתה טענת סרק, לנוכח העובדה שהיו ברשותו סכומים שהספיקו לתשלום האגרה.


לא זו אף זו, רוב העתירות שהוגשו על ידי העותר לא חשפו היבט כללי עקרוני אלא נסבו סביב עניינים פרטניים שנגעו לאחרון. משכך, השופטת קבעה שרוב העתירות לא גילו עילה וסיכוי קבלתן היה נמוך. קרי, לא היה בהן בכדי להצדיק מתן פטור. יתרה מזאת, העותר הגיש 35 עתירות באותו יום ולכן הוכר כעותר סדרתי, שכל מטרתו הייתה להתיש את שירות בתי הכלא. השופטת הדגישה שבפעולה זו, העותר פגע באסירים אחרים שביקשו להגיש עתירות אך האפשרות להשמיע את טענותיהם בפני בית המשפט נמנעה מהם, מאחר ובכל יום דיונים נשמעו רק כ-30 עתירות. בסופו של דבר, השופטת דחתה את הבקשה.