חייל אשר נפגע במהלך שירותו הצבאי הסדיר או במילואים, יכול להגיש תביעה לקצין התגמולים להכרה בנכותו. קרי, לתשלום תגמולים. את התביעה יש להגיש במסגרת זמן הקבועה בחוק. במידה שהתביעה מתקבלת, התגמולים ישולמו החל מיום הגשת התביעה או ממועד השחרור. עם זאת, לקצין התגמולים ולבית המשפט יש אפשרות להורות על תשלום רטרואקטיבי של תגמולים במקרים מיוחדים. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לך שאלה?
פורום ועדה רפואית
פורום מימוש זכויות רפואיות
פורום נזיקין

 

במקרה דנן, הוגש ערעור על החלטת קצין התגמולים לדחות את תביעת המערער לתשלום תגמולים באופן רטרואקטיבי החל משנת 1956 או 1958. על פי עובדות המקרה, המערער, יליד 1931, נולד בעיראק ועלה לארץ בשנת 1950. כעבור שנתיים נולד בנו הבכור וזמן קצר לאחר מכן, הוא גויס לשירות צבאי סדיר כלוחם בחטיבת גולני. הוא שוחרר כעבור שנה וחצי. בשנת 1956 המערער גויס למילואים במסגרת מבצע קדש. אותה עת, הוא היה אב לשלושה ילדים ואשתו הייתה בהריונה הרביעי.


באחד מהלילות, המערער שמר על מוצב בעזה וראה דמות חשודה, שלא נענתה לקריאתו. הלה סבר שמדובר באויב וירה בו. אז התברר שהאדם היה יהודי עובד חברת חשמל שהגיע לאזור בטעות. הוא מת מפצעיו. בעקבות האירוע, המערער הועמד למשפט צבאי, הורשע בהריגה ונידון לחמש שנות מאסר. בערעור שהוגש על פסק הדין המערער זוכה, לא לפני שהספיק לרצות תשעה חודשי מאסר.


תביעות קודמות


לטענת המערער, במהלך שהותו בכלא הצבאי הוא החל לסבול מהתקפי זעם ואלימות ואף נשלח מספר פעמים למרפאה פסיכיאטרית שם קיבל טיפול תרופתי. לאחר שחרורו מהכלא, הוא החל לעבוד במפעל אך התקשה לתפקד. בהמשך, עבד בעבודות שונות ובשנת 1996 החל לקבל קצבת זקנה. בנוסף, הוא צרך אלכוהול וסמים בדרך קבע ונהג באלימות כלפי משפחתו.


ביוני 2002, המערער הגיש תביעה לקצין התגמולים להכרה בנכותו כתוצאה מהאירוע שחווה במהלך שירותו הצבאי. תביעה זו התקבלה והוועדה הרפואית קבעה שלמערער הייתה נכות נפשית בשיעור של 30%. הוחלט שהתגמולים ישולמו למערער החל מיום הגשת התביעה והילך. על החלטה זו הוגש ערעור מטעם המערער.


טיעוני הצדדים


לטענת המערער, על קצין התגמולים היה להורות על תשלום תגמולים באופן רטרואקטיבי, החל משנת 1956 או 1958. לשיטתו, מצבו הנפשי והשכלי הם שמנעו ממנו להגיש את תביעתו במהלך השנים. בנוסף, נטען שהיה על קצין התגמולים לדעת על הפגיעה הנפשית של המערער, עקב חוות דעת רפואיות וצבאיות שהוגשו בעניינו.


מנגד, המשיב טען שלא היה מקום לסטות מהכלל לפיו תשלום התגמולים נעשה מיום הגשת התביעה במקרה זה. לדידו, המערער לא עמד בתנאי הסף של סעיף 18(ו) לחוק הנכים שקובע מתי ניתן לשלם תגמולים באופן רטרואקטיבי. שכן, המערער לא הוכיח קיומו של ליקוי שכלי או מחלת נפש שמנעו ממנו להגיש תביעתו קודם לכן.


בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה


המסגרת הנורמטיבית לדיון זה היא בחוק הנכים (תגמולים ושיקום). על פי החוק, תגמולים ישולמו לנכה מיום הגשת התביעה או מיום השחרור, אם התביעה הוגשה בתוך שנה ממועד זה. אולם, החוק קובע חריג לכלל לפיו, מי שלקות נפשית או שכלית מנעה ממנו להגיש תביעתו במועד, ניתן להורות על תשלום תגמולים בעניינו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא יקדם ממועד השחרור. הנטל להוכחת ליקוי זה והקשר הסיבתי בינו לבין האיחור בהגשת התביעה מוטל על כתפי התובע.


במקרה זה נפסק שהמערער לא הרים את הנטל ולא הוכיח קיומו של ליקוי שכלי או נפשי. שכן, בעיותיו וקשייו נבעו ממצבו הכלכלי והתרבותי, העובדה שהוא לא היה בקיא בשפה העברית ונאלץ לפרנס את משפחתו בדוחק, לצד התמכרותו לסמים ואלכוהול. זאת ועוד, נקבע שגם אם המערער סבל מפוסט טראומה בעקבות האירועים אותם חווה במבצע קדש, לא היה בהם כדי למנוע ממנו להגיש תביעה. כלומר, לא התקיימו התנאים להפעלת החריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים.


עם זאת, בית המשפט פסק שלאור מכלול נסיבות חייו וקשייו של המערער לצד העובדה שהלה אכן נפגע במהלך שירותו הצבאי, היה מקום להפעיל את שיקול הדעת הקבוע בסעיף 18 לחוק ולהורות על תשלום רטרואקטיבי חלקי של התגמולים, למשך 10 שנים שקדמו להגשת התביעה. קרי, תשלום תגמולים החל משנת 1992.