העסקת עובדים באמצעות חברות קבלני כוח אדם הפכה לצורת העסקה נפוצה במדינה בעשורים האחרונים. בצורת העסקה זו העובד מספק שירותים למשתמש בפועל, אולם חברת כוח האדם היא מעסיקתו. קרי, היא משלמת את השכר ודואגת לתנאים סוציאליים כנדרש בחוק. המטרה של מודל זה היא לאפשר למשתמש להעסיק עובדים לתקופות קצובות בהתאם לצורכי המפעל והשוק. אולם, ישנם משתמשים אשר מתייחסים לעובדי חברות כוח האדם כאילו היו עובדיהם וכתוצאה מכך, לא ברור מיהו המעסיק האמיתי. דהיינו, מי אחראי לתשלום שכרו של העובד ולתנאיו הסוציאליים. דוגמא לדיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
פורום זכויות עובדים
פורום זכויות וחובות מעסיקים
במקרה דנן, בית הדין לעבודה דן בתביעה שהוגשה על ידי עובד לשם תיקון תלושי שכרו, תשלום הפרשי שכר ותמריץ אי היעדרות. הרקע לתביעה כדלקמן: התובע, אזרח טורקיה, הגיע לישראל בספטמבר 2001 כדי לעבוד בענף הבנייה. הנתבעת, חברת בנייה בארץ, העסיקה את התובע מהמועד בו הוא הגיע לארץ ועד מאי 2005.
רקע
בחודש זה, נכנסה לתוקפה החלטת ממשלה בה נקבע שהעסקת מהגרי עבודה בענף הבנייה תעשה באמצעות קבלני כוח אדם בעלי היתר מיוחד. הנתבעת השנייה, חברת כוח אדם העוסקת במתן שירותי כוח אדם של עובדים זרים בענף הבנייה, הפכה למעבידתו של התובע בפברואר 2006. בחוזה שנחתם בין הנתבעות נקבע שבין חברת הבנייה לעובדים הזרים שישלחו אליה על ידי קבלנית כוח האדם, לא יהיו יחסי עובד מעביד. קרי, קבלנית כוח האדם היא שתישא בתשלום שכרם ומתן זכויות סוציאליות.
באפריל 2006, התובע נפגע בתאונת עבודה קשה ואושפז לתקופה ארוכה. לשיטתו, הוא הועסק על ידי הנתבעת הראשונה במהלך כל תקופת שהותו בישראל ועד לשנת 2006, אז נעשה המעבר לחברת כוח האדם. לטענת התובע, בעקבות מעבר זה, הוא הוחתם על חוזה עבודה חדש מול הנתבעת השנייה במסגרתו נקבע ששכרו יהיה 18.46 ₪ לשעה. חוזה זה היה בשפה העברית, אותה התובע לא הבין. במקביל, הוא החותם על חוזה בשפה הטורקית, בו לא צוין גובה השכר.
בנוסף, הנתבעת הראשונה שילמה לתובע תוספת למשכורת בסך 2 דולר לשעה. תוספת זו שולמה ישירות לתובע על ידי הנתבעת הראשונה. הלכה למעשה, התובע הרוויח 6 דולרים לשעה, כאשר 4 דולרים שולמו לו על ידי הנתבעת השנייה והיתר על ידי הנתבעת הראשונה.
עיקר המחלוקת בתיק זה היו באשר לזהות מעסיקו של התובע, והאם היה מקום להכיר בנתבעות כמעסיקות במשותף; מה היה שיעור שכרו של התובע והאם הוא היה זכאי לתשלום הפרשי שכר עבודה בשווי 236 שעות חודשיות.
זהות המעביד
בפתח הדיון, השופטת הדגישה שעל פי החוק, חברת כוח האדם הייתה מעסיקתו הרשמית של התובע והיא חבה בתשלום שכרו. עם זאת, לאור נסיבות המקרה דנן, נקבע שגם חברת הבנייה הייתה מעסיקתו של התובע. כלומר, הן היו מעסיקות במשותף. שכן, הנתבעת הראשונה היא שפיקחה על העבודה, קבעה את אופן ביצועה וחלוקת המטלות, היקף המשימות ושעות העבודה. בנוסף, הנתבעת הראשונה יזמה את העסקתו של התובע על ידי חברת כוח האדם.
מנגד, הקשר בין התובע לנתבעת השנייה היה רשמי ובא לידי ביטוי בחתימה על חוזה העסקה ותשלום שכר בלבד. אי לכך, נקבע שהנתבעת הראשונה ראתה בתובע כעובד שלה לכל דבר ועניין והיה ראוי להכיר בה כמעסיקה במשותף. לא זו אף זו, התובע קיבל מידי הנתבעת הראשונה תמורה כספית נפרדת, מימון מגורים ורכב. תשלום זה חיזק את הקביעה שהנתבעת הראשונה ראתה בתובע כעובד שלה לכל דבר ועניין.
תיקון תלוש השכר
בהתאם לקביעה זו, השופטת הורתה על תיקון תלוש השכר של התובע. שכן, בתלוש צוין ששכרו השעתי היה בשווי 4 דולרים לשעה, סכום ששולם על ידי הנתבעת השנייה. בפועל, שולמו לו 6 דולרים לשעה. מאחר שמטרת תלוש השכר היא לשקף את שווי שכרו האמיתי של העובד, השופטת הורתה על תיקון הסכום, כך שיתאים למציאות.
כמו כן, נקבע שעל הנתבעות לשלם לתובע שכר עבור 236 שעות עבודה חודשיות לכל הפחות. זאת גם אם בפועל, התובע עבד פחות מכך, מטעמים התלויים בנתבעות. קביעה זו התבססה על פרשנות חוזה העבודה שנחתם בין התובע לנתבעת השנייה ונוהל העסקת עובדים זרים בישראל. אולם, בית הדין פסק שבמקרה זה, התובע לא היה זכאי לתשלום הפרשי שכר בגין החודשים שנתבעו. זאת מאחר ובחודשים אלו, הוא עבד פחות שעות מטעמים שלא היו קשורים בנתבעות. לפיכך, תביעתו לתשלום הפרשי שכר עבודה נדחתה.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
