הרמת מסך בין חברות אחיות - אימתי?

פסק הדין הנ"ל מדבר על שבעה שיקים של חברת תקשורת. השיקים נחתמו ע"י בעל המניות והמנהל היחיד בחברה. בעל המניות מחק את הכיתוב שהטביע הבנק על השיק אשר אוסר את סחירות השיק, וחתם ליד מחיקה זו. השיקים נמשכו לפקודת חברה שבשליטת ח.ס. לאחר מכן, השיקים הוסבו לטובת התובע, שביצע ניכיון בשיקים. דהיינו, התובע העביר לחברה הנפרעת כסף מזומן תמורת השיקים, שמועד פירעונם הוא עתידי, וזאת תמורת 3% בגין כל חודש. השיקים לא נפרעו, והבנק החזיר אותם לתובע בשל אי כיסוי. כעת, התובע הגיש תביעה, הן כנגד החברה, והן כנגד בעליה.

יש לכם שאלה?

פורום דיני זכיינות
פורום התנגדות לביצוע שטר - התנגדות בהוצאה לפועל
פורום יזמות עסקית | ליווי עסקי
פורום הקמת חברות ושותפויות | ייעוץ לחברות ושותפויות
פורום גביית חובות

כבסיס לדיון, השופט קבע שהתובע החזיק בשיקים כאוחז כשורה. דהיינו, נקבע כי יש לראות אותו כמי שאחז בתום לב ובתמורה בשיקים, ולא הוצגה כל סיבה לפיה הוא היה יכול לחשוב שיהיה סוג של פגם כלשהו בזכות הקניין של החברה הנפרעת או ביכולת הסחירות של השיק. לאור האמור, הדיון המשפטי נסב סביב השאלה מי מהנתבעים נשא באחריות לשיקים שלא נפרעו.

הנתבע 1 – החברה

החברה טענה להגנתה שתי טענות – לשיק יש גדר של "שטר טובה" (סעיף 27(א) לפקודת השטרות), וכן זהו שטר שנמסר ל"מטרה מיוחדת" (סעיף 20(ב)(2) לפקודה).

השופט דחה את שתי הטענות. ראשית, נקבע כי השיק לא היה בגדר שטר טובה, וזאת מאחר והחברה קיבלה מהחברה הנפרעת תמורה בעלת ערך בעבור השיקים. בנוסף, הודגש כי גם אם השיק היה מוגדר כשטר טובה, החברה עדיין חבה על פיו כלפי התובע, שהינו אוחז כשורה, אפילו אם התובע ידע שזהו שטר טובה בלבד.

גם את טענת ה"מטרה המיוחדת" דחה השופט. הוא קבע כי מאחר והחברה מחקה, ע"י בעל השליטה בה, את ההגבלה שקבע הבנק על סחירות השיק, היא נתנה למעשה אישור לחברה הנפרעת לסחור בו. גם אם נקבל את טענת החברה שהיא התכוונה שהחברה הנפרעת תפדה את השיק בבנק שלה בלבד ולא על ידי ניכיון שטרות מגורם חיצוני כפי שעשתה, לא היה בטענה זו כדי לפגום בזכות הקניין של החברה הנפרעת. תחולת טענה זו הייתה במישור היחסים החוזיים שבין החברה לחברה הנפרעת, אך היא לא נגעה לשטר ולא פגמה בהעברת הקניין שבו. מאחר ושטר זה נועד כאמור למסחר, הוא לא ענה על הגדרת שטר שנמסר למטרה מיוחדת. השופט קבע כי דין התביעה כנגד החברה להתקבל.

הנתבע 2 – החברה השנייה

הנתבעת השנייה הייתה חברה אחרת, אשר גם בה היה בעל המנויות הנתבע - מנהל יחיד ובעל מניות יחיד. החברה השנייה הוקמה על ידי הנתבע לאחר שהוא נתן את השיקים לחברה הנפרעת. למעשה, הוכח כי החברה השנייה הוקמה במטרה להמשיך את פעילותה העסקית של החברה הראשונה. החברה הראשונה העבירה לחברה השנייה את כל נכסיה ללא תמורה וכן את המוניטין שלה. החברה השנייה הוקמה ע"י הבעלים לאחר שהוא כבר הבין שהוא מסתבך.

השופט קבע כי היה נכון להרים את מסך ההתאגדות בין שתי החברות ("חברות אחיות"). נקבע כי מטרת ההקמה של החברה החדשה, ודרך ההתנהלות בין שתי החברות, עלתה כדי "מקרה פשוט וברור של הברחת נכסים". מטרת ההברחה הייתה שלנושי החברה הראשונה לא יהיה מהיכן לפרוע את הלוואתם. אשר על כן, בית המשפט מצא לנכון להתעלם מהאישיות המשפטית הנפרדת החדשה, ולראות בשתי החברות כחברה אחת. דהיינו, נקבע כי התובע היה יכול להיפרע מנכסי החברה החדשה שהועברו אליה מהחברה הראשונה.

הנתבע השלישי - הבעלים

האם ניתן להטיל חבות אישית על בעלי שתי החברות? השופט קבע כי ניתן להרים את מסך ההתאגדות שבין שתי החברות לבין בעל המניות שלהן, ולחייב אותו באחריות באופן אישי לחוב. בעת הרמת מסך התאגדות, ישנן עילות אשר מכוחן ניתן להרים מסך זה:

• שימוש לרעה במסך ההתאגדות – ברור הוא שהמעשה שעשה הבעלים, ריקון החברה הראשונה והעברת הנכסים לחברה השנייה, היה שימוש לרעה במסך ההתאגדות וניסיון לברוח מהתחייבויותיו. אי לכך, נקבע כי היה על הבעלים לשאת בתוצאות. השופט ציין כי בחברות עם בעל מניות אחד קל יותר להרים מסך מאשר חברות עם כמה בעלים. השופט ציין גם כי במקרה זה הייתה גם העדפת נושים, שכן טרם ריקונה של החברה הראשונה, שילם הבעלים את כל חובותיה למע"מ, מאחר וידע שיש בכוח רשות המיסים להטיל עליו חבות אישית בגין חובות המע"מ. בכך, העדיף הבעלים העדפה פסולה את מע"מ על פני התובע, שהוא הנושה האחר.
• התנהלות בדרך של נטילת סיכון בלתי סביר כלפי הנושים – החברה נתנה כמות גדולה של שיקים ללא קבלת בטחונות בעבורם ובלי לבדוק מה מצבה של החברה הנפרעת. מאחר והגבלת הסחירות נמחקה, ידעו הבעלים והחברה כי יהיו בעתיד נושים אחרים מלבד החברה הנפרעת, ובכל זאת ניהלו את העסק בדרך של נטילת סיכונים בלתי סבירים. עילה זו הצדיקה הרמת מסך.

השופט הוסיף וקבע שמלבד הדרך של הרמת מסך, היה ניתן לחייב את הבעלים באחריות, בדרך של אחריות אישית ישירה של נושאי משרה בתאגיד. האחריות מוטלת עליו כנושא המשרה בשתי החברות, הן מחמת רשלנות והן מחמת תרמית. השופט קבע כי ניתן להטיל אחריות ישירה על נושא המשרה למרות שלא הגיע לכיסו דבר. אין זו דרישה הכרחית שמבצע התרמית יקבל טובת הנאה מוחשית. מלבד זאת, הוסיף השופט, הייתה במקרה דנן הוכחה של קבלת הנאה מכיוון ששתי החברות היו מקור פרנסתו היחיד של התובע והיה לו אינטרס בהישרדותן.
לסיכום, השופט חייב את שלושת הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכות התביעה, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.