חבר קיבוץ לא מעביר משכורת לקופת הקיבוץ - האם עילה לתביעה והאם הפרת חוזה?

פסק הדין מדבר על תביעה של קיבוץ כנגד חבר הקיבוץ. הקיבוץ טען כי במשך כמה שנים הנתבע לא העביר את משכורתו כעובד רשות שמורות הטבע לקופת הקיבוץ, כפי הנדרש. כמו כן, לטענת הקיבוץ, הנתבע לא העביר את משכורתו לקיבוץ למרות שבמשך כל השנים הללו הוא המשיך ליהנות מכול הזכויות שעמדו לו כחבר קיבוץ.

יש לכם שאלה?

פורום דיני חוזים / הסכמים
פורום זכויות עובדים | התאגדות עובדים
פורום דיני מושבים וקיבוצים אגודות שיתופיות | בן ממשיך

נטען כי אי העברת המשכורת עלתה כדי הפרת חוזה. החוזה במקרה דנן היה תקנון הקיבוץ, שהוא חוזה בין הקיבוץ לבין חבריו. הנתבע הודה כי הוא לא העביר את משכורתו, אך להגנתו הוא טען שהקיבוץ התעלם זמן רב מטענות שהוא העלה בנוגע לפגיעה בזכויותיו ובזכויות משפחתו.

מספר טענות בפיו של הנתבע

1. הקיבוץ דרש ממנו לתת גם את הכספים שקיבל בגין שעות נוספות, אש"ל ומתנות לחגים, בעוד הוא לטענתו צריך להעביר רק את המשכורת עצמה.
2. הוא זכאי לקבל מהקיבוץ משרד, כמו כל חבר קיבוץ המנהל "ענף", אך הקיבוץ לא נתן לו.
3. בניגוד לשאר חברי הקיבוץ, דירתם של הנתבע ואשתו לא הוחלפה ולא שופצה מאז שהיו זוג צעיר.
4. הקיבוץ הפלה אותו לרעה בכך שנקט נגדו צעדי אכיפה למסירת נכסיו, ולא כפי שנהוג בקיבוץ.
5. הקיבוץ הפלה לרעה את בתו החולה, המוגדרת כ"תלויה בחבר קיבוץ", ומשכך אין לה מעמד של חברת קיבוץ, לא דירת מגורים ואף לא השתתפות הוצאות הנסיעה לטיפולים אותם היא עוברת.
6. תקנון הקיבוץ לעניין חברים העובדים מחוץ לקיבוץ אינו חוזה אלא הצעה, וכמו כן, הוא עוסק בשנת 2004 בעוד עילת התביעה היא שנת 2002.

הדיון המשפטי

מרבית טענותיו של הנתבע היו מסוג הודאה והדחה – הוא הודה שלא העביר את משכורתו לקיבוץ אך טען שהיה רשאי לעשות כן מטעמים שונים. על פי כללי סדר הדין, במקרה של הודאה והדחה, על הנתבע להביא ראיות לטענותיו. השופט קבע שדין טענותיו להידחות, כפי שיפורט בהמשך.

מהו מעמדו המשפטי של התקנון?

הקיבוץ טען כי התקנון הוא חוזה בין הקיבוץ לחבריו. השופט קבע כי טענה זו נסמכה הן ע"י סעיף בתקנון הקובע זאת במפורש והן על ידי דעות המלומדים. אשר על כן, נקבע כי על התקנון יחולו דיני החוזים הכלליים. ראשית, השופט קבע כי גם אם היה צדק בטענות הנתבע על כך שהקיבוץ הפראת זכויותיו, הוא לא היה רשאי לנקוט בדרך של עשיית דין עצמי ע"י עיכוב המשכורות אצלו. הסעדים האפשריים למי שנפגע מהפרת חוזה הינם אכיפה, ביטול או פיצויים. סעד של הפסקה עצמית של החוזה אפשרי רק בחיובים שלובים או מותנים, שאינם קיימים בעניין שלפנינו. השופט קבע כי החיובים של הנתבע כלפי הקיבוץ היו עצמאיים ולכן הוא לא היה רשאי לחדול מלקיימם גם אם אכן הקיבוץ היפר את התחייבויותיו כלפיו.

הנתבע היה יכול לעשות משהו אחר. לבטל את החוזה, וזאת ע"י הודעה מראש לקיבוץ, כפי שנדרש על פי חוק החוזים. עם זאת, במקרה דנן היה ברור שהנתבע לא רצה לבטל את החוזה, דבר שמשמעותו הוא הפסקת חברותו בקיבוץ. שנית, הוסיף השופט, לא קמה לנתבע זכות עיכבון, המאפשרת לנפגע לעכב ברשותו נכסים מנכסי החייב עד לקבלת חובו. הסיבה לכך הייתה שהמשכורת של הנתבע לא הייתה קשורה להסכם שבין הנתבע לקיבוץ אלא התקבלה מגורם חיצוני. בנוסף, כל עוד לא הוכח שהקיבוץ הפר את חובותיו לנתבע, לא קמה לזה האחרון זכות עיכבון. גם זכות לקיזוז חיובים לא עמדה לנתבע, מאחר והסכומים המגיעים לו על פי טענותיו לא היו מכומתים.

השופט פנה לעסוק באופן פרטני בטענות הנתבע כלפי הקיבוץ:

בנוגע לטענת ההפליה מול שאר חברי הקיבוץ, כתב השופט, כי על הנתבע לפעול בצינורות המקובלים בקיבוץ במקרים כגון אלו, קרי: לערער על החלטות הקיבוץ בפני האסיפה הכללית שלו. הנתבע לא מיצה את ההליכים העומדים לרשותו על מנת לשטוח את טענותיו ולכן אסור היה לו לפנות לעשיית דין עצמי. השופט הוסיף ואמר שבמקרה שלפנינו לא היה מקום להפעיל ביקורת שיפוטית ולהתערב בהחלטות הקיבוץ כלפי הנתבע שכן הן עמדו במבחנים של סבירות ותום לב.

לסיכום,

הנתבע חויב להעביר לקיבוץ את כל המשכורות שהרוויח, החל מיוני 2000, למעט מתנות לחגים. השופט פטר את הנתבע מהוצאות משפט מאחר והסכסוך הוא "מעין משפחתי". בשולי דבריו, הפציר השופט לפתור את הסכסוכים בין הקיבוץ לנתבע בדרך של הידברות.