בית משפט הורה על מתן צווים לטובת המבקשת לשם אכיפת אגרות חוב, שטר משכון ושעבודים שונים לצורך תשלום יתרת חוב. לטענת המשיבה, המבקשת מחלה על החוב ולכן היה מקום לדחות את הבקשה. אולם, השופט קבע כי לא הובאו ראיות שתמכו בטענת המחילה ולכן גרסת המבקשת לאופן השתלשלות האירועים התקבלה, לרבות תביעתה.
יש לכם שאלה?
פורום גביית חובות | שיקים חוזרים
פורום פרעתי | התנגדות לביצוע שטר
במקרה זה, עניינה של התביעה היה בשאלת מחילת חוב ומשמעותה. המבקשת ביקשה מתן צווים לאכיפת אגרות חוב, שטר משכון, התחייבות לרישום משכנתא ושעבודים שונים ששועבדו לטובתה על ידי המשיבה, בגין אי החזר הלוואה. מנגד, המשיבה התנגדה למתן הסעדים וטענה שהחוב נמחל לה. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט בהליך קודם, אולם ערעורה של המשיבה בעניין התקבל בבית המשפט העליון ולפיכך, ניתנה הוראה לשוב ולדון בעניין בשנית.
הבקשה המקורית הוגשה על ידי חברה ממשלתית אשר שימשה כזרוע כלכלית של משרד האוצר והתיירות. היא עסקה במתן הלוואות פיתוח וסיוע להקמת מפעלי תיירות בישראל, לרבות סיוע כלכלי לבתי מלון שונים. במרוצת הזמן, נכנסה החברה לפירוק מרצון ובמקומה באה חברה אחרת.
המשיבה הייתה חברה פרטית שעסקה בפיתוח וניהול עסקי בתי מלון ונופש. היא ביקשה מהמבקשת הלוואת פיתוח לשם הקמת מלון בקרית ארבע וניהולו. בשנת 1981 נחתם בין הצדדים חוזה הלוואה במסגרתו העמידה המבקשת למשיבה אשראי בסך של 14,600,000 ל"י בתנאים מסוימים. זאת למטרת רכישת בניין מגורים בקרית ארבע והפיכתו למלון. במסגרת הבטוחות לקבלת הלוואות, המשיבה חתמה על אגרות חוב ושטר משכון. אולם, המשיבה לא עמדה בהחזרת האשראי ונותר חוב בסך של 4 מיליון ₪. המבקשת ביקשה לממש את השעבודים לשם פירעון האשראי. בשלב מסוים, המשיבה קיבלה הודעה מהמבקשת לפיה חשבונה עמד על יתרת זכות של 0.17 ₪.
טענות הצדדים
לטענת המבקשת, משלא עמדה המשיבה בהתחייבויותיה על פי ההסכם, קמה לה הזכות לממש את אגרות החוב בכל דרך חוקית, לרבות מינוי כונס נכסים לרכוש שהיה משועבד. לדידה, נטל ההוכחה לעניין מחילת החוב היה על המשיבה, שלא הרימה נטל זה. בנוסף, נטען כי חוב זה מעולם לא נמחל והרישום אודות יתרת זכות בסך 0.17 ₪ נבע מטעות טכנית. מאידך גיסא, המשיבה טענה כי נגרם לה נזק ראייתי בשל העובדה שהמבקשת לא הציגה מסמכים מהותיים ולכן נטל ההוכחה בדבר אי מחילת החוב עבר לידי המבקשת.
דיון והכרעה
השופט הבהיר כי במרכז המחלוקת בין הצדדים עמדה שאלה אחת בלבד שנגעה לעניין מחילת החוב, כולו או מקצתו. כלומר, האם התנהלותה של המבקשת לאורך השנים ושליחת המכתב אודות יתרת הזכות לימדו על כך שהחוב נמחל. נקבע כי בין הצדדים לא הייתה מחלוקת שהמשיבה אכן קיבלה הלוואות ולא שילמה את יתרת חובה. לכאורה, היות ולא הייתה כפירה בחוב אלא נטען כי הוא נמחל, הנטל עבר למשיבה להוכחת המחילה.
אולם, לאור העובדה שהמבקשת שלחה מכתב ובו הוצגה יתרת הזכות של המשיבה, שב אליה נטל ההוכחה לקיום החוב. על פי חומר הראיות שהונח בפני השופט, נקבע כי המבקשת לא נקטה במשך שנים אחדות בפעולות של גביית החוב. לכן, עלתה השאלה האם חלוף הזמן או השתהות בעל החוב בגבייתו עלו לכדי זניחתו. במקרה זה, נקבע כי לא הובאו ראיות לכך שהמבקשת התייאשה מגביית החוב. יתרה מזאת, היה מדובר בבעלי דין שהיו מעורים בעולם העסקים.
מצד אחד, חברה ממשלתית, ומצד שני חברה פרטית שערכה עסקאות בשווי רב ואף שעבדה את כל נכסיה לצורך העסקה נשוא התובענה. בנוסף, היא הייתה מקושרת עם אנשי צמרת. מחילת החוב במקרה זה הייתה מובילה למחיקת שעבודים בסכומים אדירים. לפעולה זו לא הוצגה כל הוכחה או תיעוד, פרט לפירוט יתרת הזכות של המשיבה בסך 0.17 ₪. אולם, השופט קיבל בעניין זה את טענת המבקשת וקבע כי מקורו של הפירוט היה בטעות טכנית. בנוסף, המשיבה לא הציגה את ספרי החשבונות שלה על מנת להראות את אופן רישום "המחילה" וכן החוב לא נרשם כ"אבוד" בספרי המבקשת. בסופו של יום, השופט קיבל את גרסת המבקשת ואת בקשתה להוצאת צווים לאכיפת שטרות החוב והשעבודים.
עודכן ב: 18/10/2012
.jpg)
