על מנת להרשיע אדם בביצוע עבירה פלילית, לרבות עבירת תעבורה, יש להוכיח את אשמתו מעבר לכל ספק סביר. זהו רף הוכחה גבוה מהרף הדרוש בתביעה אזרחית. בפועל, ישנם מקרים בהם קיימים סימנים מחשידים נגד חשוד, אך הלה מזוכה בסופו של דבר, מאחר שהתביעה לא הצליחה לעמוד ברף ההוכחה הנדרש. זיכוי זה נקרא "זיכוי מחמת הספק". דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לכם שאלה?
פורום תעבורה
פורום פלילי


במקרה זה, הוכרע דינה של נאשמת שהייתה חשודה בביצוע עבירה של חניה ליד תמרור חניה לרכב נכה. הרקע לדיון היה דו"ח שנרשם לנאשמת ביום 22.03.07 על ידי פקח בעיריית רמת השרון. הפקח רשם לנאשמת דו"ח בגין חניה ליד תמרור המסמן מקום חניה לרכב נכה, עבירה לפי חוק העזר של רמת השרון. הקנס לצד עבירה זו הוא 500 ₪.


הנאשמת סירבה לשלם את הקנס והגישה בקשה להישפט. היא ציינה את מספר הדו"ח והרכב וטענה שהחניה נעשתה בעקבות הטעיה מטעם הרשות המקומית. לכאורה, הרי שהנאשמת הודתה בביצוע העבירה. אולם, במעמד הקראת כתב האישום, בא כוחה של הנאשמת כפר במעשים שיוחסו לה.


המסגרת הנורמטיבית


לפי סעיף 27ב לפקודת התעבורה, אם נעשתה עבירת תעבורה ברכב, יראו את בעליו כאילו הוא נהג בו אותה עת, אלא אם הוכיח שמסר את החזקה ברכב לאחר באותו מועד בו בוצעה העבירה. על פי הסעיף, בעל הרכב הוא הבעלים הרשום ברישיון הרכב, כאשר הלה יכול לסתור את החזקה לפיה הוא ביצע את עבירת התעבורה, אך הנטל בסתירתה מוטל עליו.

 

זיכוי מחמת הספק


השופט ציין שבמהלך עדותה של הנאשמת בבית המשפט, היא טענה שהרכב לו נרשם הדו"ח היה שייך לאביה. חיזוק לטענתה היה ניתן למצוא בפלט של מנהל התנועה באגף הרישוי, לפיו אבי הנאשמת היה הבעלים של הרכב.


השופט קבע שהסיטואציה העובדתית במקרה זה לא הייתה ברורה. שכן, מחד גיסא מבקשת הנאשמת להישפט היה ניתן ללמוד שהיא זו שביצעה את העבירה, בעקבות הטעיה מטעם העירייה. אי לכך, לא היה מקום לקבל את טענת הנאשמת בבית המשפט לפיה הרכב היה שייך לאביה והודאתה הייתה בגדר הפניית תלונה לרשות ותו לא. מצד שני, טענת הנאשמת לפיה היא לא הייתה הבעלים של הרכב לא נסתרה ואף גובתה בפלט מטעם אגף הרישוי. בנוסף, הרי שעל פי סעיף 27 לפקודה, הנטל שבסתירת זהות בעל הרכב כלל לא הוטל על הנאשמת. השופט קבע שבנסיבות אלו התעורר ספק בשאלת אשמתה של הנאשמת בביצוע העבירה ולכן היא זוכתה.