סוגיית חשיפת זהות גולשי אינטרנט לא הוסדרה במפורש בחקיקה הישראלית. ההתייחסות לנושא היא במסגרת תזכיר שגובש על ידי משרד המשפטים בשנת 2005 לפיו, בית המשפט רשאי למסור מידע לזיהוי גולש במקרה בו קיים חשש ממשי לביצוע עבירה או עוולה. בפועל, בתי המשפט פועלים על פי מבחנים שונים שפותחו בפסיקה ומיישמים אותם ממקרה למקרה, על פי נסיבות העניין. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.


יש לכם שאלה?
פורום לשון הרע
פורום נזיקין
פורום דיני אינטרנט


במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה למתן צו עשה על מנת להורות למשיבה להעביר למבקשת כתובת IP של גולש באינטרנט שהגיב לכתבה שפורסמה באתר בבעלות הראשונה. זאת על מנת שהמבקשת תוכל להגיש נגדו תביעת לשון הרע. הרקע לבקשה היה כתבה שפורסמה ביום 30.07.06 באתר אינטרנט בבעלות המשיבה. הכתבה עסקה בפרישת סמנכ"ל ערוץ הספורט ובאחת מתגובות הגולשים שהופיעו בסוף נטען שלפורש היו מניות אצל המבקשת, או שהוא קיבל אחוזים מרווחיה כשוחד, בתמורה להפניית עבודות אליה.

 

טיעוני הצדדים


לטענת המבקשת, דברים אלו לא תאמו את המציאות ונאמרו במטרה לפגוע בה. על כן, קמה לה עילה להגשת קובלנה פלילית נגד הגולש בגין הפרסום שהווה לשון הרע, כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965. המבקשת הוסיפה וטענה שהיה על המשיבה לבדוק את תוכן התגובות שפורסמו באתרה בצורה מעמיקה והעובדה שהדבר לא נעשה עלתה לכדי התרשלות. המבקשת הדגישה שהמשיבה נמנעה מלהסיר את התגובה באופן מיידי ועשתה כן רק לאחר שהראשונה פנתה אליה בנושא.


מנגד, המשיבה טענה שהיה ראוי לדחות את הטענות בעניין התרשלותה. שכן, טענות אלו הועלו כבר בתביעת לשון הרע שהמבקשת הגישה נגד המשיבה, תביעה שלבסוף נדחתה. עוד הודגשה החשיבות שבשמירת זהותם האנונימית של הגולשים, חרף התבטאויותיהם שעלולות לפגוע באחרים, אך שיקול הדעת בעניין מתן הצו היה נתון לבית המשפט.

 

המסגרת הנורמטיבית


בפתח הדיון, השופטת הדגישה שסוגיה זו טרם הוסדר בחקיקה ולא ניתנה בעניינה הלכה מחייבת מפי בית המשפט העליון. על כן, בתי המשפט גיבשו מבחנים שונים לצורך הכרעה האם לחשוף זהותו של גולש באינטרנט. המבחן הראשון גובש בפרשת פלונית ובו נקבע שהאיזון הראוי בין הגבלת חופש הביטוי לאינטרס הציבורי הוא חשיפת זהות הגולש רק מקום בו העוולה האזרחית שבוצעה מקימה גם אחריות פלילית. קרי, כאשר יש חשש ממשי לביצוע של עבירה פלילית. המבחן השני נקבע בפסק דין מור ובו נקבע שעל מנת לחשוף כתובת של גולש יש להראות שלמבקש עומדת זכות תביעה פלילית או אזרחית נגד המפרסם, לו זהותו הייתה ידועה. בנוסף, יש להוכיח "דבר מה נוסף" כגון מידת תום הלב של המבקש, סיכויי תביעה טובים, זהות הנפגע מהפרסום ועוד.


בנוסף, קיימת הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח – 2008 שקובעת מבחן של "חשש של ממש לביצוע עוולה או עבירה". כלומר, מקום בו קיים חשש ממשי שהגולש ביצע עבירה או עוולה, על בית המשפט להורות על חשיפת זהותו.


מן הכלל אל הפרט


לאחר סקירת ההלכות המשפטיות, השופטת קבעה שעל בית המשפט להתערב ולהורות על גילוי זהות הגולש רק כאשר נעשה שימוש לרעה באנונימיות שברשת, שימוש המהווה עוולה נזיקית. כלומר, השופטת דחתה את המבחן שנקבע בפסק דין פלונית וקבעה שיש להורות על חשיפת הזהות גם כאשר לא קיים חשש ממשי לביצוע עבירה פלילית.


במקרה זה, תוכן ההודעה שפורסמה נגעה ישירות למשלח ידה של המבקשת, מקצועה ומקור פרנסתה. הפרסום היה באתר אינטרנט מוכר לציבור הרחב ונקבע שהדברים חרגו מהבעת עמדה רגילה שכן הכותב התבטא באופן נחרץ וחד משמעי, כך שהיה ניתן להסיק שאמירותיו היו בגדר עובדות מוגמרות.

 

בנסיבות אלו, השופטת פסקה שמבחינת תוכן הביטוי, למבקשת קמה עילת תביעה לכאורה לפי חוק איסור לשון הרע, לו זהות הכותב הייתה ידועה. עוד נקבע שהמבקשת הגישה בקשתה בתום לב ופוטנציאל הפגיעה היה לא רק במבקשת אלא בכל פלח השוק בו היא פעלה. כלומר, התקיים "דבר מה נוסף". השופטת הוסיפה שהתבטאות הכותב לא הייתה בבחינת הבעת דעה מותרת ולכן הוא לא חסה תחת ההגנה של הבעת דעה הקבועה בחוק איסור לשון הרע. בסופו של יום, השופטת נעתרה לבקשה והורתה למשיבה לחשוף בפני המבקשת את זהותו וכתובת ה-IP של הגולש שפרסם את התגובה נשוא הבקשה.