כפי שצוין בפרשה הנידונה, החוקרים בתחנות המשטרה כותבים פעמים רבות את ההודעות הנגבות מהנחקרים, ששפת אימם היא ערבית, בשפה העברית, וזאת למרות שאינם כלל דוברים את השפה העברית. חוקרים אלו גם אינם מקפידים תמיד לתעד באופן חזותי או קולי את החקירה, כנדרש על פי החוק. הוראות חוק אלו נועדו להבטיח את מהימנות ודיוק התיעוד. במקרים בהם הדברים לא מתבצעים כקבוע בחוק, בית המשפט לא מעניק משקל רב, אם בכלל, לחקירה שנערכה. סוגיה זו נידונה, בין היתר בפרשה הנידונה.


יש לך שאלות?
פורום פלילי
פורום כתב אישום
פורום עבריינות נוער


הנאשם, קטין בן 17, הואשם יחד עם אחר בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום, בחודש אוקטובר 2007 אוטובוס אשר סייר בירושלים, בו היו כ-37 חיילים, טעה בדרכו והגיע בטעות לכפר עיסאוויה. חבורה של נערים, וביניהם הנאשם, זיהו את האוטובוס והחלו ליידות עליו אבנים. מפקד האוטובוס ירד מן האוטובוס וירה שתי יריות לאוויר על מנת שייפסק יידוי האבנים. לאחר מספר דקות יידוי האבנים התחדש, כאשר בסופו ל דבר הצליח הנהג לצאת מן הכפר. כתוצאה מהיתקלות זו, נפגעו שניים מנוסעי האוטובוס.

 

בתחילת ההליך הנאשם כפר בכל שיוחס לו, ואף ציין כי בעת קרות האירוע היה אצל חברו.


האם בית המשפט מצא את הנער אחראי בעבירה האמורה?


בראשית דבריו, בית המשפט ציין כי המחלוקת נגעה לשאלת מעורבותו של הנאשם באירוע. לגבי האליבי הנטען של הנאשם, בית המשפט קבע "כי הנאשם היה במקום האירוע, בזמן הרלבנטי. מסקנה זו מבוססת על יסוד עדותו של מחמד [החבר שעמו היה כביכול], ולמעשה גם על יסוד דברי הנאשם עצמו, אשר בבקשו להתאים את עדותו לזו של מחמד, העיד כי פגש בו ליד בית המרקחת, כשהיה 'קצת אור', אולם הכחיש כי ראה אוטובוס בעת ששהה במקום. בהקשר זה יש לומר, כי גם אם מחמד לא היה עד כלל לאירוע של ידוי האבנים, כפי שטען, אין בקבלת גרסתו, לפיה אסף את הנאשם מבית המרקחת ביציאה מן הכפר בסביבות השעה 18:00, כדי לשלול את מעורבותו של הנאשם באירוע. זאת משום שהמדובר באירוע קצר בן מספר דקות, והאפשרות, שהוא אסף את הנאשם סמוך לאחר התרחשותו, אינה בלתי סבירה או בלתי אפשרית".


לאחר קביעת נוכחותו של הנאשם באירוע, בית המשפט ניגש לבחון אם זרק האבנים על האוטובוס. בעניין זה, בית המשפט ציין כי היו שלושה עדים אשר הפלילו בחקירתם במשטרה את הנאשם. עם זאת, התביעה בחרה שלא להעיד אחד מהם, עובדה אשר נראתה לבית המשפט חשודה. כמו כן, בית המשפט החליט שלא להסתמך על הודעת העד השני, שכן הודעתו נכתבה רק בשפה העברית, בעוד הוא דובר ערבית, ובעוד שהודעתו לא תועדה באופן קולי או חזותי. כפי שנקבע, הבעייתיות בתיעוד חקירתו היוותה עובדה בעלת משקל מיוחד עקב היותו קטין.

 

בית המשפט בחר לקבל רק את עדותו של העד השלישי. העד השלישי חזר מהודעתו במשטרה, בה סיפר על מעורבתו של הנאשם, בבית המשפט. עם זאת, בית המשפט העדיף את גרסתו במשטרה היות הודאתו של העד נגבתה בערבית ותועדה בכתב. בית המשפט קבע כי את שסיפר העד השלישי בחקירה סיפר משום שרצה לעשות כן, ולא הונע מתוך פחד פנימי או חיצוני לו. למרות קבלת עדותו, בית המשפט ציין כי "על פי החוק, על מנת שניתן יהיה להרשיע על פיה, יש למצוא בחומר הראיות דבר לחיזוקה". העובדה שטענת האליבי של הנאשם הופרכה באופן פוזיטיבי היוותה ראיית סיוע מספקת עבור בית המשפט.


לאור האמור, בית המשפט קבע את אשמתו של הנאשם בעבירה האמורה.