החלטה בעניין התיישנות קנס

בית המשפט דחה את בקשתה של העירייה, הנתבעת בהליך זה, לדחות את התביעה על הסף. לטענת העירייה, חלה התיישנות על התביעה בעניין ביצוע העבירה. אולם, מי שהיה מוסמך לדון בכך היה בית המשפט לעניינים מקומיים. כלומר, הבקשה לדחייה נבעה מחוסר סמכות. עם זאת, השופט קבע כי טענות התובע לא התייחסו לעצם ביצוע העבירה אלא לעניין העונש. לכן, לא היה צורך להידרש לטענותיה של העירייה. יתרה מזאת, נקבע כי חלה התיישנות גם על עניין העונש, כטענת התובע, ולכן לבית המשפט הייתה אפשרות להורות על סעד הצהרתי נגד העירייה ובתוך כך למנוע נקיטת הליכי גביית חוב נגד התובע.

יש לכם שאלה?

פורום גביית חובות

במקרה זה, הוגשה לבית המשפט בקשה בהמרצת פתיחה נגד העירייה הנתבעת. על פי הנטען, העירייה נתנה לתובע דו"ח חנייה ביום 26/12/99. הדיון דנן עסק בבקשתה של העירייה לדחות את התובענה על הסף.

טיעוני הצדדים

לטענת התובע, העונש על הדו"ח התיישן שכן, הוא לא קיבל הודעות או התראות באשר לדו"ח במשך למעלה משלוש שנים מיום קבלתו. משכך, הוא עתר לסעד הצהרתי וביקש לקבוע כי העונש התיישן ולכן העירייה לא הייתה רשאית לנקוט בהליכי גבייה נגדו. מנגד, העירייה הגישה בקשה לדחיית התובענה על הסף מכוח תקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. לדידה, לבית המשפט לא הייתה סמכות עניינית לדון בעניין ועל כן היה לדחות את התובענה. העירייה טענה כי שאלת התיישנות העבירה הייתה בסמכות בית המשפט לעניינים מקומיים. באשר להתיישנות העונש, היא טענה כי הוא לא התיישן. שכן, העירייה פעלה במהלך השנים לביצועו. כך או כך, טרם חלפו שלוש שנים בהן לא ננקטו פעולות נגד התובע, כך שלא היה ניתן להעלות את טענת ההתיישנות.

דיון והכרעה

השופטת הבהירה בפתח דבריה כי הנימוקים שעמדו בבסיס הבקשה לא עלו בקנה אחד עם המבוקש בהמרצת הפתיחה, ועצם העלאתם הייתה מיותרת ומכבידה. העירייה עתרה למעשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, בהסתמך על התיישנות העבירה. אולם, התובע עתר למתן סעד הצהרתי בדבר התיישנות העונש, ולא העבירה. לכן, נטען כי לא היה ברור מלכתחילה מדוע העירייה התייחסה בבקשתה לנימוקים של התיישנות העבירה מקום בו הם כלל לא נטענו. השופטת הבהירה כי היה ניתן לדחות את הבקשה כבר מסיבה זו. עם זאת, היא התייחסה גם לשאלת התיישנות העונש. בבקשתו, התובע לא הביע כפירה בביצוע העבירה, אלא טען כי העונש בגינה התיישן. זאת מכוח סעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, אשר קובע כי לא יתחילו בביצוע עונש שהוטל אם מיום הפיכת פסק הדין לחלוט חלפו שלוש שנים בעבירות מסוג חטא.

בנוסף, על פי סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי, יש למנות את תקופת ההתיישנות לעניין העונש בחלוף 105 ימים ממועד הטלת הקנס. כלומר, ההתיישנות במקרה דנן החלה ביום 10/04/2000. העירייה טענה כי שלחה לתובע הודעה אודות הקנס בשנת 2000. אולם, טענה זו לא הוכחה או אומתה בראיה. מצד שני, התובע הכחיש קבלת הודעות שונות מטעם העירייה. נקבע כי נטל ההוכחה לעניין המצאת ההודעות אודות הקנס הוטל על העירייה, והיא לא הרימה נטל זה. העירייה הייתה יכולה לצרף אישור על משלוח דואר לתובע, אולם נמנעה מלעשות כן ולכן לא היה מקום לקבל את טענתה בדבר המצאת ההודעות.

לעומת זאת, מהמסמכים שכן צורפו לבקשה על ידי העירייה עלה כי הפעם הראשונה בה נשלחה לתובע הודעה אודות תשלום הקנס הייתה ביום 14/10/04. לאור העובדה שההתיישנות החלה ביום 10/04/00, לא היה מנוס מהמסקנה כי חלפו למעלה משלוש שנים ממועד הטלת העונש, ועד ניסיון גבייתו. לכן, השופט המליץ לעירייה לשקול המשך צעדיה בהמרצת הפתיחה תוך דחיית בקשתה לדחות על הסף את התובענה.