ביצוע עבירות על פקודת מס הכנסה עלולה להוביל להגשת כתבי אישום פליליים הן כנגד החברה אשר ביצעה את העבירות, והן כנגד בעלי תפקידים בכירים בה, דוגמת מנהליה ובעלי זכות החתימה. כך היה במקרה זה, בו הוגשו כתבי אישום כאמור. עם זאת, בנסיבות מסוימות קמה לבעלי התפקידים הגנה פלילית של "הצדק סביר" לפי החוק, אשר אם יחסו תחתה לא יועמדו לדין פלילי.
יש לכם שאלה?
הנאשמים, חברה אשר עסקה בבנייה ובנדל"ן ובעלי מניותיה ומנהליה, הועמדו לדין בגין אי תשלום ניכויים לפקיד השומה לאחר שניכתה מס הכנסה ממשכורותיהם של עובדי החברה בחודשים אוגוסט ועד דצמבר 2003. מכיוון שכך, כתב אישום פלילי לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה") הוגש כנגד החברה, וכנגד שאר הנאשמים לפי סעיף 224א לפקודה.
הנאשמים 2-4 טענו כי החברה נקלעה למצב חריג שכלל מעורבות של שלושה בנקים בניהול הפיננסי שלה, לרבות מינויה של רואת חשבון מטעמם לצורך פיקוח על התנהלות החברה. מסיבה זו, הנאשמים טענו להיווצרותו של שינוי דרסטי במעמדם בחברה, שבעטיו נבצר מהם לדעת על המחדלים. בנוסף, הנאשמים טענו לחלותה של הגנת "הצדק סביר" עליהם, שכן לטענתם משנודע להם לראשונה על המחדלים, עשו כל שביכולתם למונעם.
מנגד, המאשימה טענה שהמעורבות של הבנקים לא יצרה שינוי במעמדם ותפקידם של הנאשמים 2-4, אשר המשיכו לתפקד כמנהלים פעילים. מכאן, שחלה עליהם אחריות מלאה למחדלים.
הכרעת בית המשפט
בית המשפט זיכה את הנאשמים, וזאת חרף הודייתם בעיקרי העובדות, לרבות תפקודם כמנהלים בתקופה הרלוונטית. השופטת קבעה כי עדויותיהם של הנאשמים, לפיהן הסמכויות אשר הוענקו לרואת החשבון מטעם הבנקים, ודרך הפעלתן בפועל, היוו את הבסיס והסיבה לאי תשלום הניכויים בתקופה הרלוונטית. בנוסף, השופטת קיבלה את עדותו של עד ההגנה, מנהל החשבונות של הנאשמת 1, לפיה כל מערך התשלומים היה נתון לפיקוחה המוחלט של רואת החשבון.
בהתאם להלכות קודמות, השופטת בחנה את טענת ההצדק על רקע התכלית החקיקתית ולפי מבחן אובייקטיבי הבוחן את אופן פעולתו של הנישום הסביר, במידה והיה בנעלי הנאשמים. השופטת קבעה שהוכח שההתנהלות העסקית של החברה הייתה בתקופה הרלוונטית חריגה ויוצאת דופן, ובמסגרתה הופקעה השליטה באמצעי התשלום מידי הנאשמים 2-4.
השופטת גרסה כי עקב מעורבותם של הבנקים, באמצעותה של רואת החשבון, בענייניה של החברה הנאשמת, מעמדם של הנאשמים 2-4 הפך רשמי בלבד, ככל שהדבר נגע למסגרת העסקית כלכלית. לטענתה, אומנם הנאשמים 2-4 נותרו בעלי זכות החתימה, אולם ביצעו פעולה זו רק לפי רשימה אשר ניתנה להם על ידי רואת החשבון. מסיבה זו, השופטת קיבלה אף את גרסת הנאשמים, לפיה דבר העבירה הובא לידיעתם לראשונה רק בחודש נובמבר 2003, ודחתה את גישת המאשימה כי ידעו על המחדלים מיד כשנוצרו, הנחה אשר התבססה לדידה על הגדרת תפקידם ולא על המצב בפועל כפי שהיה.
לסיכום, בית המשפט זיכה את הנאשמים ופסק כי הנאשמים עמדו בנטל הוכחת ההצדק למחדלים.
.jpg)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
