פסק דין - היחס לעובד זר במדינת ישראל

בשנים האחרונות מדינת ישראל ערה ליותר ויותר עובדים זרים המגיעים אל שטחה על מנת לעבוד. במקרים אלו, הנתינים הזרים נמצאים תחת אחריותם של המעסיקים – כאשר לרוב אינם יודעים את השפה ואינם יודעים אל מי לפנות במקרים בהם הם זקוקים לעזרה. פסק הדין בפרשה הנידונה התייחס לסוגיה זו, עת שהטיל אל ארבע נתבעות, וביניהן מדינת ישראל, אחריות לפיצוי העובד הזר שתבע בגין כליאתו שלא כדין.

יש לך שאלה?

פורום זכויות וחובות מעסיקים

פורום נזיקין

התובע בפרשה זו היה עובד זר מרומניה אשר הובא ארצה על ידי חברת כח אדם, הנתבעת 4. בין השנים 2004-2001 הייתה הנתבעת 4 אחראית על כל ענייני התובע – מקום מגוריו, מקום תעסוקתו ותנאי העסקתו. במהלך שנים אלו התובע עבד אצל חברת בניה, הנתבעת 3.

במסגרת ההעסקה, הנתבעת 3 הייתה אחראית לחידוש אשרתו של התובע, אך לא עשתה כן והמשיכה להעסיקו. לתדהמתו, התובע נעצר במהלך שנת 2004 על ידי משטרת ההגירה, נכלא במתקן כליאה והוצא כנגדו צו גירוש. רק לאחר שמונה ימי מעצר הוסדרה אשרת העבודה של התובע כדין, והוא שוחרר לעבודה אצל הנתבעת 1.

טיעוני הצדדים

בפרשה זו, התובע הגיש תביעה כספית על סך 33,500 שקלים, שכן "כליאתו במשך שמונה ימים הייתה בגדר כליאת שווא כאשר הנתבעות 1, 3 ו – 4 לא טרחו, על אף חובתן, להסדיר את מעמדו בארץ בכדי להעסיקו". יש לציין כי התביעה הופנתה גם כנגד מדינת ישראל, הנתבעת 2, שכן "כאשר שללה את חירותו של התובע, עצמה עיניה ונמנעה מלברר את הנסיבות עובר למעצרו של התובע וכליאתו". כפי שנטען בכתב התביעה, הנתבעות התרשלו בהתנהלותן, ואף הפרו חובות חקוקות שחלו עליהן: חוק עובדים זרים (איסור העסקת שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א - 1991, וחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952.

מנגד, הנתבעות 1,3,4 טענו כי התובע "משתמש לרעה בהליכי בית המשפט בעודו מגיש כתב תביעה כנגדן כאשר כנגד הנתבעת 1 הוגשה תביעה בבית הדין האזורי לעבודה לעניין תנאי העסקתו". בנוסף, הנתבעת 1, כמו גם הנתבעת 4, טענו כי לא היו מעבידתיו של התובע עובר למעצרו, שכן הן קיבלו את היתר ההעסקה רק בחודש מאי – לאחר שנעצר. הנתבעת 3 טענה כי הייתה מעבידתו של התובע לפני שנעצר, אך אי חידוש היתר העבודה של התובע נבע מהתרשלות הרשויות. שכן, היא הגישה את הבקשה במועד, והרשויות הם אלו אשר התעכבו במתן התשובה. הנתבעת 2 טענה כי פעלה כדין וכי משום כך לא היה מקום להטיל עליה אחריות כלשהי ולחייבה בפיצויו.

אחריות הנתבעות 1 ו-3

צוין כי מתצהירי התובע עלה כי הוא לא ידע מי מהנתבעות, 1 או 3, הייתה מעסיקתו בפועל, וכי מתאפשר שבחלק מהפרויקטים היו מעסיקותיו במשותף. בית המשפט קבע כי בתקופת ההעסקה המדוברת, עובד זר בישראל לא היה יכול להחליף מעסיק ללא אישור הרשויות, ולכן היה יכול לעבוד אצל אותו מעסיק אשר היה רשום ברשויות. לפיכך, נקבע כי הנתבעות 1,3 היו צריכות לוודא חידוש אשרתו, ולא להותירו חשוף לנקיטת ההליכים על ידי הרשויות. בית המשפט מצא את הנתבעות 1,3 אחראיות לנזק התובע.

אחריות הנתבעות 2 ו-4

בעניין הנתבעת 4, בית המשפט קבע כי "הנתבעת 4 לא פעלה לשם השגת ההיתר, על אף שהביאה את התובע לארץ והייתה האחראיות על כל 'שירותי הקרקע' שלו", ולכן הוחלט על הטלת האחריות גם עליה. בעניין הנתבעת 2, בית המשפט ציין כי "לא ניתן להטיל את מלוא האחריות במפתנה" וכי לרוב נהגה בעניין זה כדין. עם זאת, בית המשפט מצא פגם בעובדה שהנתבעת 2 הותירה את התובע במעצר למשך שבוע שלם, וזאת למרות שהנתבעת 1 שלחה שתי הודעות לפיהן היא ביקשה את שחרורו ממעצר לחסותה. בפועל, הנתבעת 2 התעלמה מכך ולכן הוטלה גם עליה אחריות.

בסיום דבריו, צוין כי "מעבר לוויכוח הענייני הקונקרטי בתיק זה, מדבריהם של הנתבעות, הן בדברים שנכתבו בפרוטוקול, הן 'בין השורות' והן באמירות והערות שלא נרשמו בפרוטוקול, עולה תמונה קשה של זלזול, יהירות ואף סממני אדנות כלפי התובע ועובדים זרים כמותו". בעניין זה, הודגש גם כי "העובדים הזרים האלו באים למלא מקומות עבודה פנויים תחת תושבי ישות עוינת לישראל כאלו שבאופן ישיר או עקיף שימשו כאוזניים ועיניים לארגוני חבלה והיוו סיכון בטחוני לתושבי המדינה. הם באים אלינו לצורך פרנסתם בלבד, ללא דרישות לאומיות".

בית המשפט הדגיש כי כלל הנתבעות הרוויחו מעבודתו של התובע, לרבות הנתבעת 2, שהיא המדינה, אשר הרוויחה מהמיסוי שגבתה באופן ישיר מהתובע עצמו ובאופן עקיף ממיסוי הבתים שהלה בנה. למרות זאת, "כאשר נזקק התובע לעזרתן של הנתבעות, נזרק מהאחת לשנייה בשיטת לך ושוב. אף אחת מהן לא הסכימה לקחת אחריות על נזקי התובע. באם מי מהן הייתה מתייחסת אליו באופן שונה, ייתכן ותביעה זו לא הייתה באה לעולם".

שיעור הפיצויים

לאור האמור, בית המשפט חייב את הנתבעות כולן בפיצוי התובע: הנתבעת 1 בסכום של 10,000 שקלים, הנתבעת 2 בסכום של 3,500 שקלים, הנתבעת 3 בסכום של 15,000 שקלים והנתבעת 4 בסכום של 5,000 שקלים. בנוסף, בית המשפט הטיל על הנתבעות כולן, בסכומים שונים, את תשלום הוצאות המשפט של התובע – סך הכל 9,000 שקלים.