חיוב בנק בחוב פסוק בהתאם להוראות סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל

הוצאה לפועל היא גוף אשר מטרתו לאכוף פסקי דין של בית המשפט. בפועל, הכוונה היא לעזור לתובעים אשר בית המשפט הכריע לטובתם בתביעתם כנגד נתבעים מסוימים, לממש את פסק הדין שניתן לטובתם, ובמהירות. הדבר אמור להגביר ולחזק את אמון הציבור במערכות השלטוניות ובשלטון החוק - אינטרס ראשון במעלה.

יש לכם שאלה?

פורום תביעות בנקים
פורום גביית חובות
פורום הוצאה לפועל וחובות
פורום חשבון מוגבל בבנק | חשבון מוגבל

לצד זאת, ההוצאה לפועל גם אמורה להגן על נתבעים שנמצאו חייבים בחובות מסוימים כשמצבם הכלכלי אינו מאפשר להם את פירעון חובותיהם (כי אם ייגבו מהם החובות, הם יהפכו לנטל על החברה). מדובר בשתי מטרות מנוגדות כשגוף ההוצאה לפעול נדרש לאזן ביניהן בכל מקרה ומקרה. החוק המרכזי המסדיר את פעולתו של גוף זה הוא חוק ההוצאה לפועל (ותקנות ההוצאה לפועל אשר הותקנו על ידי השר מכוחו).

אל לשכת ראש ההוצאה לפעול הגיע תיק שמטרתו לאכוף פסק דין שניתן על ידי בית הדין האזורי לעבודה. בפסק הדין הזה נקבע כי חברה (היינו החייבת) תשלם לאישה פרטית (היינו הזוכה) סכום של כ-15,000 ₪ בתשלומים. אם החייבת לא תשלם לזוכה בזמן, יהיה עליה לפצות את הזוכה בפיצויי הלנת שכר. התיק נפתח בלשכת ההוצאה לפועל מאחר ששלושה מהשיקים שמסרה החייבת לזוכה לא כובדו על ידי הבנק (שטען שהחשבון של החייבת מעוקל). הזוכה הגישה בקשה להוצאה לפועל בבקשה לחייב את הבנק בתשלום החוב של החייבת (החברה), לפי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל.

הבנק טען כי על פי ההסכמים עם החייבת ולפי ההלכה הפסוקה, היו מוקנות לו זכויות לשעבד, לקזז או לעכב כספים או נכסים של החייבת, וזכויות אלו גברו על זכויותיו של כל אדם אחר בכספיה של החייבת, לרבות הזוכה.

בבקשתה, כאמור, ביקשה הזוכה לחייב את הבנק בתשלום חובות החייבת כלפיה. הבנק טען כי על חשבונה של החייבת הוטלו עיקולים נוספים ואף אחד מהם לא כובד על ידו. זאת, במטרה שלא לגרום לחייבת נזק בלתי הפיך ולא להביאה לחדלות פירעון. הבנק טען כי יש לו שיקול דעת להחליט שלא להעמיד את האשראי של החייבת לפירעון ולתת לה להמשיך לפעול בחשבונה למרות שהיא ביתרת חובה במטרה להקטין את חובותיה.

המסגרת המשפטית

בית המשפט בחן את חוק ההוצאה לפועל. לפי סעיף 47 לחוק, הבנק חייב למסור נכסים מעוקלים של החייבת לרשות ההוצאה לפועל ולפי סעיף 48(א) לאותו חוק, הבנק צריך לעשות כן אלא אם כן יש לו הצדק סביר שלא לעשות כאמור. דהיינו, אם אין הצדק סביר לעשות כן, הבנק יימצא כמי שלא מילא את צו העיקול ואז ההוצאה לפועל יכולה לחייבו בתשלום החוב של החייבת לזוכה.

בעבר נפסק כי הנטל להבאת הראיות לחובתו של הבנק (כצד שלישי) בחובה של החייבת לאחר שלא מילא את צו העיקול, מוטל על הזוכה. אם הזוכה מרימה נטל זה, היא מעבירה אותו אל הבנק להוכיח, כי היה לו "הצדק סביר" לאי העברת הכספים המעוקלים אל ההוצאה לפועל. הצדק סביר הוא מונח עמום ומעורפל אשר המחוקק לא הגדירו במדויק ולכן המלומדים והפוסקים החליטו שמדובר בנימוק הגיוני שמצדיק התנהגות מסוימת מצד הבנק. המילה סביר משמעה, כי יש לבחון באופן אובייקטיבי (מבחן האדם הסביר) אם יש הצדקה בנסיבות המקרה להשארת המעוקלים בידי הבנק ולא להעבירם להוצאה לפועל.

במקרה דנן, הזוכה הביאה את הראיות והוכיחה, כי הבנק חייב להעביר את הנכסים המעוקלים להוצאה לפועל מאחר שהייתה פעילות רבה בחשבונה של החייבת. לעומת זאת הבנק לא הציג הצדק סביר אשר מקנה לו את הזכות לשמור את נכסי החייבת - לא הציג את ההסכם שערך עם החייבת, והיה מחויב לשמור על מסגרת האשראי של החייבת. לכן, הבנק חויב בתשלום החוב לזוכה.

לסיכום, לפי חוק ההוצאה לפועל, צד שלישי חייב למסור נכסים מעוקלים של החייב לרשות ההוצאה לפועל, אלא אם הראה הצדק סביר לפעולה בדרך אחרת, היינו השארת הנכסים אצלו.